אשר יתן מזרעו למולך: דע שיש הבדל בין לשון "נתינה" הבא בלמ"ד הקנין שמורה שמוסר או נותן דבר לחבירו להיות שלו או ברשותו כמו "ויתן לי את מערת המכפלה", "ויעקב נתן לעשו לחם" וכדומה. אבל אם לא בא אחריו למ"ד הקנין, וכל שכן לשון נתינה שבא במשפט שולל ואחריו המקור בלמ"ד, מורה תמיד מענין שביקה כמו "ולמות לא נתנני", "שלא נתתני טרף לשיניהם", "ולא נתנו אלקים להרע עמדי", "ולא נתנו אביו לבוא" בכל אלה מתרגם ולא שבקיה ר"ל שלא עזבו לעשות המעשה ההוא. ולפי זה במה שכתב (אחרי יח כא) ומזרעך לא תתן להעביר למולך נפרש לא תעזוב, ולא נפרש על נתינה להיות ברשות הכומרים, כי שם בא בשלילה לפני המקור "להעביר", ופירושו לא תעזוב מעשה ההעברה וכל שהעביר אף שלא מסר יהא חייב. וממה שכתב פה "אשר יתן מזרעו למולך" שנתינה שאחריו למ"ד הקנין הוא המסירה לרשות הכומרים, לא נדע ההעברה ונאמר שאם מסר למולך, היינו לכומרים, אף שלא העביר – חייב. אולם בצירוף שני הלשונות ידעינן שצריך מסירה לרשות הכומרים כלשון דפה והעברה כלשון בפר' אחרי. ודעת הרמב"ם שצריך תחלה לכומרים ואחר כך יקחהו מידם ויעביר בעצמו ובזה עושה כשתי הלשונות וכן הוא בירושלמי – ר"נ בשם ר"א לעולם אינו חייב עד שימסרנו לכומרים ויטלנו ויעבירנו. ודעת רש"י אינו כן. ובגמ' גריס יכול העביר ולא מסר יהא חייב? תלמוד לומר "לא תתן" וכולי. היינו אחר שכתב "אשר יתן" מגלה שמ"ש "לא תתן" אין פירושו לא תשבוק, רק לא תמסור. וגירסת הספרא נכונה יותר ומיוסדת בלשון העברי. והנה מ"ש להעביר למלך" למדינן מלשון מעביר בנו ובתו באש שמדכתב שם לשון "העברה" מדבר במולך, ומבואר שהיה באש וכן הוא בסנהדרין (שם) ובספרי שופטים (סימן קעא). ולדעת הרמב"ן היו מעבירים באש ממש והאש אוכלות בהם עד ששורפים, ולדעת רש"י העביר רק מצד זה לצד זה.