את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו: מה שחזר עוד הפעם שמירת השבת באו פה ג' דרושים ומבואר ביבמות (דף ה) שהדרוש הראשון שדרש שלא יהא בנין בהמ"ק דוחה שבת אינו צריך כי למדינן לה מכיבוד אב ואם שאין עשה דוחה לא תעשה, רק מה שסמך שבת לבית המקדש מבעיא ליה לשני דרושים שאחרי זה. וכן יפורש הספרא, שתחלה אמר שמפה נוכל ללמוד שאין בנין בית המקדש דוחה שבת ור"ל אף ש"מקדשי תיראו", מכל מקום, "את שבתותי תשמרו". וחזר לדרושים אחרים (מפני שלזה אינו צריך לימוד שכבר למדנוהו מכיבוד אב ואם). ואמר (במשנה ח) שהאמת מה שסמך שבת למקדש בא ללמד מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם. שקדושת ה' מתפשטת בעולם שנה נפש וכמו שבנפש הלב יש בו סגולה יותר מכל הגוף, כן בעולם בחר במקום המקדש ובשנה בחר ביום השבת, זה הלב במקום וזה הלב בזמן. וכמו שקדושת הזמן אינו פוסק כן קדושת המקום קיים אף כשאין בית. ועיין ברמב"ם (פרק ז מהל' בית הבחירה) ובראב"ד שם. אולם לפי זה היה לו לתפוס בשניהם לשון "מורא", שלשון "מורא" נופל גם במצות – "ירא מצוה הוא ישולם" (משלי י״ג:י״ג), "כי ירא העם את השבועה" (שמואל א י״ד:כ״ו). על זה השיבו (במשנה ז) שלכן אמר בשבת שם "שמירה" ובמקדש שם "מורא" שאם היה אומר "יראה" בשניהם הייתי חושב שיירא מן המקדש עצמו ומן השבת עצמו (שכבר כתבתי שיראה שבא אחריו שימוש מלת "את" היא היראה מעצם הדבר). ולכן תפס בשבת "שמירה" שבא על שמירת פקודת מזהיר ומצוה – "שמור לך את אשר אנכי מצוך היום", "אני פי מלך שמור". וכן מורא מקדש שאצלו הוא יראת פקודת ה' שצוה על המקדש. ולשון הגמ' שם נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש. מה שמירה האמורה בשבת וכולי, ומובן במה שכתבנו שדייק שינוי הלשון – שמירה מורא. [ובקרבן אהרן נדחק בזה ללא צורך]. ומפרש (במשנה ט) איזהו מורא (אחר שאין פירושו מורא המקדש עצמו) לא יכנס להר הבית וכולי. ומה שכתב ורקיקה מקל וחמר מפרש בברכות (דף נד) מ"כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק" וכל שכן רוק דמאיס.