שדך לא תזרע כלאים: מבואר אצלינו תמיד שדרך הכתוב להקדים את הפעל (כמו שבארנו באילת השחר פי"ב) וכן באזהרות – "לא תבשל גדי" "לא תאכל חמץ" "לא תלבש שעטנז". והיה לו לומר "לא תזרע שדך כלאים". ומחוקי הלשון שיקדים תמיד את המלה שהוא עיקר במאמר (כמו שהבאנו באילת השחר פ"כב). ועל פי זה כללו חז"ל שבמקום שהקדים השם אל הפעל לא בא הפעל בדוקא. שאם היה אומר "לא תזרע שדך" היה האזהרה רק על הזריעה, וכשהקדים שם "שדך", עיקר האזהרה על השדה, שלא ימצא כלאים בשדהו, ותפס פעל "זרע" לפי הרגיל והוא הדין אם נמצא בשדהו – אסור לקיים. וז"ש ת"ל שדך לא כלאים [כצ"ל. ויש כמה חלופי גרסאות בברייתא זו המובא בגמ' מ"ק ב, עכו"ם סד, מכות כא] שעיקר האזהרה שלא תהיה שדהו זרועה כלאים. וכן בספרא בהר (פרשה א משנה ד) על "שדך לא תזרע" מנין לכל עבודת השדה? ת"ל 'שדך לא' 'כרמך לא'. ומובן בכלל הנזכר. גם יש לפרש שהוכיחו ממלת "שדך" המיותר, שהיה לו לומר "לא תזרע כלאים" ומבואר שעיקר הקפידה אינו דוקא על שזורע רק על שנמצא בשדה וכמ"ש בספרא (ויקרא מכלתא דנדבה פרשה יב מ"ח) אין לי אלא שיזרע. עלה מאליו מנין? ת"ל "אשר בשדה", עי' בפירושנו שם.