איש אמו ואביו תיראו: היראה והכבוד יחויב בעצם רק לאלקים, הוא מלך הכבוד שהכבוד עצמי לו ונמשך ממנו לבדו כמו שכתוב "והעושר והכבוד מלפניך". והיראה לא תֵאוֹת רק מפניו, והירא מפני ה' לא יירא זולתו. ומשני אלה יצמחו חיוב העשה והלא תעשה, שעל ידי היראה ישמר מעשות דבר נגד רצונו ועל ידי הכבוד ישתדל לעשות מצותיו להיות אות כי מכבדו במה שיעשה מצותיו. ואמר (ישעיה כה, ג) "על כן יכבדוך עם עז קרית גוים עריצים יראוך", כמו שבארנו בפירושנו שם. ואמר (תהלות, קמו) "הדר כבוד הודך...ועזוז נוראותיך וכולי" וכמו שבארנו בפירושנו שם. ופעל ירא נקשר לפעמים עם מלת "את" ולפעמים יבוא אחריו מ"ם השימוש ויש הבדל ביניהם. שכשיהיה הכוונה שמתירא מהעצם עצמו בא שימוש מלת "את", וכשיהיה הכוונה שמתירא מסבת העצם, דהיינו שמתירא לעשות דבר מפני שרואהו או ידעהו וירע בעיניו או מפני שיענישהו וכדומה, בא שימוש המ"ם. למשל, "כי ירא העם את השבועה", "החפצים ליראה את שמך" – מדבר ביראת העצם עצמו. מה שאין כן "כי יראתם מפני האש" – יראו להתקרב אל ההר, והאש היה סבת היראה. וכן בכל מקום שמדבר בבחינה שירא לעשות דבר מפני שה' משקיף עליו ורואהו אמר "ויראת מאלקיך". ואמר בספרא (בהר?) (פרשה ב משנה יד ופ' ?? סימן יב) כל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלקיך". וכשמדבר בבחינה שירא מה' עצמו מפני גדולתו ורוממותו אמר "ירא את ה' ". ויראה כזו לא תצדק כלל אצל בשר ודם. שהגם שיצויר שירא מענשו או מסיבתו, לא יתכן שירא מרוממותו (בלא צירוף איזה נזק או הפסד או בושה שיגיע להמתירא) רק על ידי ההשקפה שה' חלק לו חלק מיראתו כמו יראת המלך, ותלמידי חכמים, והאב והאם שהם מצות ה', שחלק להם חלק מיראתו. ועל זה אמר "ירא את ה' בני ומלך", ודרשו "את ה' אלקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים שהיא דבוק עם יראת ה' באשר הם דבקים בה' כמו שיירא משרי המלך מפני קורבתם אל המלך. ולכן על מה שאמר יעקב "כי ירא אנכי אותו" פירשו במדרש שירא שלא יעמוד לו זכות אבות, וכן אמרו בנדה (דף סא) על מ"ש גבי עוג "אל תירא אותו" שירא שיעמוד לו זכות אברהם אבינו, כי לא יצדק יראה עצמיית מבשר ודם אם לא מזה הצד שיש לו זכות. וז"ש בגמרא שם מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו וזה מוכרח ממ"ש "אל תירא אותו" שאם היא יראת הנזק היה לו לומר "אל תירא ממנו". ולכן אמר בספרא (קדושים פרק ז מ"ו) "ומקדשי תיראו". יכול יתירא אדם מן המקדש? ר"ל שכן יש לטעות ממה שלא אמר "ממקדשי" בשימוש המ"ם, ומשמע שירא מן העצם עצמו ובאמת היא רק יראה בסבת העצם, מפני שה' שוכן שם. ואחר שפה אמר "איש אמו ואביו תיראו" ולא אמר "מאמו ומאביו תיראו" מבואר שהוקש יראתם ליראת המקום, ומזה שהוא הדין שכבודם ידמה לכבוד המקום כנ"ל (וזה פירוש משניות ה' ו' ז'). ומובא בירושלמי (פרק א דפאה הלכה א) ובבלי קדושין (דף ל:) וכבר התבאר שדרך הלשון כשיבואו שני שמות זה אחרי זה יש להאחד קדימה על חבירו וכשרצה הכתוב ללמד ששניהם שוים יקדים במקום א' את המאוחר. וחדש ר' שמעון שלכן הקדים פה אם לאב להורות ששניהם שוים. וכבר הובא מאמר זה בסדר ויקרא (סימן רפח) ושם בארתיו. ובכ"ז נתן טעם שהקדים אב גבי כבוד ואם גבי מורא מפני שבדרך הטבע יכבד יותר את האם וירא את האב, לכן הקדים בכל אחד הפך דעת בני אדם וטבעם ללמד שלא יהיה הכיבוד והמורא מצד מצוה טבעיית רק מפני מצות אלקים שכן צריכים אנו לשמור מצות השכליות והנמוסיות לא מפני חיוב השכל והנימוס, רק מפני חיוב הדת, כמו שבארנו בפירוש תהלות (סימן יח) על פסוק "כי כל משפטיו לנגדי". (וזה פירוש משנה ח' ט'). וכבר בארנו שעניני הכבוד הם במעשה ועניני המורא מסבבים מניעת המעשה וז"ש איזה מורא? לא ישב במקומו ר"ל אחר שהוא יראת הרוממות צריך שימנע לישב במקומם וכולי. והנה הכבוד יצויר בכמה דברים שבהם יראה אותות הכבוד. כי יכבדו בדברים, בקימה והידור, בכריעה והשתחויה וכדומה. אולם אחר שאצל ה' אמר "כבד את ה' מהונך" שהוא שיוציא מהונו לכבודו, כן גם בכיבוד אב ואם מאכיל ומשקה. וז"ש במכלתא יתרו יכול בדברים? ת"ל "כבד וכולי" ונאמר "כבד את ה' מהונך". וכל זאת מובא בקדושין (שם ודף לא) ועיי"ש. ובגמ' פליגי אי משל אב או משל בן.