ואיש אשר ישכב את זכר: מבואר שיש הבדל בין שם "איש" לשם "זכר". ששם "איש" מורה על הגדלות ולא כן שם "זכר". ולכן השוכב צריך להיות גדול ולא הנשכב. ובסנהדרין (דף נד) פליגי רב ושמואל בביאה על פחות מבן ט'. ואמר "משכבי אשה" לפי ששכיבה כולל גם השוכב עמו במטה, באר שדוקא על גילוי ערוה חייב כמו באשה. ולפי שאין בזכר משכב אשה כדרכה הוצרך לרמז במלת "משכבי" על שני משכבים. ואחר שפה היינו יודעים זאת ממילא אמר ר' ישמעאל כי בזה לימד שגם באשה ביאה שלא כדרכה קרוי משכב ומלמד חיוב על ביאתה שלא כדרכה. ודעת ר' ישמעאל שאזהרה לנשכב נלמד מ"לא יהיה קדש" שהוא (כמו שפירש הרמב"ם והרמב"ן) שלא יהיה איש מזומן למשכב זכור כדרך הישמעאלים. ומביא ממה שכתוב "וגם קדש היה בארץ" ושם אמר "עשו כתועבת הגוים" ומשכב זה התיחד בשם "תועבה". ורבי עקיבא סבירא ליה שהאזהרה היא על מה שכתוב "את זכר לא תשכב". ונראה שדבריו בנוים על היסוד שהנחנו בסדר מצורע (סימן קסו) שיש הבדל בין לשון "שכב" ובין לשון "שכב את". ש"שכב" שאחריו מלת "את" מורה שכיבה גמורה כדרכה, ו"שכב" שאחריו מלת "עם" מורה שכיבה שלא כדרכה. ולפי זה היה ראוי לומר "ועם זכר לא תשכב". והנה הבדל של הלשון הזה נצמח ממה שמלת "את" מורה על הפעול וזה מורה על שכיבה כדרכה שהיא מתפעלת ונהנית משכיבה זו אבל בשלא כדרכה לא יצדק הלשון ש"שכב אתה", רק ש"שכב עמה", כי הנשכב לא נתפעל. ועל כן במה שכתב פה "את זכר", והרי הנשכב אינו נהנה משכיבה זו, והיה לו לומר "עם זכר"?! מבואר שכולל גם הנשכב ובו יצדק "שכב את" כי השוכב מתפעל ונהנה מן השכיבה (וכמו שנמצא כן על הנשכב "הן שכבתי אמש את אבי" וכמ"ש הראב"ע??). ובזה אין צורך לומר שר' עקיבא הוציא המלה מפשוטה לקרא "תִשָכֵב" בנפעל, רק דבריו מיוסדים ביסודות הלשון. ור' חנינא בר אידי אמר שאחרי שכל העריות קרויים "תועבה" כמ"ש בסוף אחרי – "ולא תעשו מכל התועבות האלה – למה יחד שם "תועבה" במשכב זכר ובהמה? (שבהמה נסמך לזכור ונכלל עמו בשם זה). ללמד שכדומה לאלה עשו הכנענים ועליהם גלו.