ולא יאכל מן הקדשים: לשון "אכילה" בא תמיד עם שימוש מלת "את" – "ואכל את הלחם" או "ואכל לחם" (ובא בב' – "הם יאכלו בלחמו" כשמדבר על הכלל שאוכל במין פלוני). אבל כשבא בשימוש המ"ם מורה על הקצתית – "מכל עץ הגן אכל תאכל", "ואכלת מן הלחם" ר"ל מקצתו. ובמה שכתב "ולא יאכל מן הקדשים" שפירושו מקצת קדשים לא יאכל ומקצת קדשים יאכל דרשו על התערובות שאם נתערב תרומה בחולין פחות ממאה לא יאכל דשם "קדשים" עליהם. אבל אם נתערב בחולין יותר ממאה יאכל. וכן במה שכתב שנית "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים" פירשוהו גם כן שמקצת קדשים אוכל והוא (אם הוא מחוסר כפרה) אם נתערבה תרומה בקדש ויש מאה סאין של תרומה יאכל, כי שם "תרומה" עלה. אבל אם פחות ממאה סאין של תרומה לא יאכל, כי שם "קדש" עלה. אולם למה צריך לכתוב זה שני פעמים? מפרש שאם לא היה כתוב רק "ולא יאכל מן הקדשים" לבד הייתי אומר דמקצת קדשים שאינו אוכל הוא רק אם נתערבו אוכלי תרומה באוכלי תרומה או באוכלי קדש או משקה תרומה בתרומה ותרומה בקדש, ומנין שאוכל אם נתערב תרומה בחולין שאינו בפחות ממאה. וז"ש (במשנה ו) אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה וכולי. וכן אם יכתב "ואחר יאכל מן הקדשים" לבד נאמר שהמקצת שאוכל אחר הערב שמש הוא אם נתערב תרומה בתרומה או תרומה בחולין אבל אם נתערב תרומה בקדש, אף שהתרומה יותר ממאה, לא יאכל דלא בטיל כלל. וז"ש (במשנה י) אין ליי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה וכולי. אבל במה שכתב זה שני פעמים אי אפשר לפרש כן שאם נאמר ממ"ש "ולא יאכל מן הקדשים" דמקצת קדשים שאוכל הוא אם נתערב עם חולין אף בפחות ממאה הרי שהתרומה בטלה אף בפחות ממאה ואיך נאמר אחר כך במה שכתב "ואחר יאכל מן הקדשים", שמקצת שאינו אוכל הוא אם נתערב קדש בתרומה, שהלא גם הקדש יבטל בתרומה כמו שהתרומה בטלה בחולין. ומזה מוכח ששהבדל הוא בכמות התערובת – בין נתערב במאה ובין נתערב בפחות ממאה. וז"ש במשנה י אין לי אלא אוכלי תרומה וכולי. ובספרים לא כתוב כסדר וסדרתים כפי הלמודים, והבן. וברייתא זו מובאת בירושלמי (פרק ב דערלה) בשינוי נוסח, ועיי"ש.