1
אשר יטמא לו: כבר בארתי (ויקרא סימן שו) שפעל "טמא" שבא על טומאת הגוף בא תמיד בלא שימוש אחריו. וכל מקום שבא אחריו שימוש הב' או הלמ"ד דרשוהו חז"ל, עיי"ש. וכן מ"ש "אשר יטמא לו" היינו כשיעור שמטמא לו דהיינו לשרץ בכעדשה. וכן מ"ש "באדם אשר יטמא לו" היינו גם כן על השיעור, למת בכזית. והנה הדרוש שדרש פה אדם זה המת וכולי אין פה מקומו. וכבר נאמר בפ' ויקרא מכלתא דחובה (פי"ב מ"ח) ור"ל כי שם פרט הדברים יותר ששם חשב טומאת נבלה. ויתר הטומאות שדרש מן המקרא דשם. ופה קצר בדבר ואמר סתם "לכל טומאתו" היינו כל הטומאות המבוארות גבי טומאת קדש ומקדש בפר' ויקרא, ולא הוכפל פה בתורה רק ללמד על השיעור במה שכתב "אשר יטמא לו", ועל כן חזר כאן הדרושים דשם ללמד כאן משם.