לאמו ולאביו: לפי הפשט אמר בדרך לא זו אף זו – אביו הוא רבותא יותר מאמו שהיא ודאי ואביו רק חזקה, דיש לומר דלמא לאו אביו הוא. (ואף שבצד זה אינו כהן ואינו מוזהר על הטומאה הא מכל מקום אינו מחויב להתטמאות). ולכן הוסיף דאף באביו, שהוא רק חזקה, הוא מצווה לטמא אליו וכופים אותו על כך. [כן פירש הרשב"א בתשובה ועיי' בסוף פרק יא דיבמות עוד תירוצים בזה]. ומוסיף "לבנו", אף שאינו חייב בכבודו. ומוסיף "לאחיו", אף שאינו קרוב לו כבנו. [ולכן בכהן גדול תפס להפך – "לאביו ולאמו לא יטמא" ורצונו לומר אף לאמו שכן דרך הכתוב לדבר לא זו אף זו כמו שבארנו בכמה מקומות]. אולם, חז"ל עבדי בזה צריכותא – יאמר לאמו ומה ת"ל לאביו וכולי. והוא על פי מה שבארנו (בסימן הקודם) ששם "שאר" בא רק על הקרוב בלא אצמעי. ואם כן כמו שלא פירש אשתו כן לא היה צריך לפרש יתר הקרובים, ולא יכתב רק אחד לבד והשאר נדע מכל שכן. ופירשו שצריך לומר אביו אף שהוא רק חזקה וצריך לומר אמו אף אם היא חללה. והיה יכול ללמוד אביו ואמו מקל וחמר מבנו ובתו רק ששם "בן" ו"בת" [הגם שבהבנה המדויקת הוא רק על בן קיימא הבונה בית אביו כמו שבארנו (תזריע סימן ד)] בכוונה המורחבת מצאנוהו בהשאלה גם על בלתי בן קיימא – "בני החי ובנך המת" וכיון שדבר פה מן המת נאמר שאף שהיה בלתי בן קיימא. לכן אמר "לאביו ולאמו" שמבואר אצלינו שהשמות שבאו ביחד יש להם דימוי זה לזה והוא אחד מיסודות ההיקש, הרי מדבר בבני קיימא. וכן בדרך הזה יכול ללמוד בנו ובתו מקל וחמר מאחיו ואחותו רק שמלמד שדוקא אחיו ואחותו מן האב שיורש אותם דומיא דבנו ובתו. וכן אי אפשר ללמוד בנו מבתו ובתו מבנו שכל אחד יש להם מעלה – בנו חייב בו למולו וכולי כמו שכתוב בקדושין (דף כט), ובתו הוא זכאי במציאתה (כמ"ש בפרק ד דכתובות). וכן אי אפשר ללמוד אחיו מאחותו ובהפך כי אחותו דוקא קטנה, דהיינו בתולה, ואחיו בין גדול בין קטן. ועדיין יש לפלפל שיכתב אמו ונלמד אביו חזקה מבנו ובתו ושיהיו בני קיימא נלמד מן אמו. וכן שיכתב בנו לבד ונלמד שאחיו מן האב מן בנו, ובתו נלמד מן אחיו ואחותו. וכבר האריכו בזה הבונים כמו שהאריך בזה הרשב"א בתשובה סימן ??, ובשושנת העמקים בפתיחה, ובמה שכתבנו די לפי דרך חיבורינו הנוכחי.