אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח: בארו גם כן הטעם מה שצריך לכתוב שתיהם. והנה לדעת הרמב"ם מוזהר גם על הכניסה לבד, ולפי זה מה שכתוב (בפרק א' דכלים) בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מום נכנסים לשם לאו דוקא, כי גם אל ל"ב אמה של המזבח אסור. וכן כתב בספר המצות (לאוין סט). והרמב"ן השיג עליו ודעתו דהכניסה אינה אסורה אלא מדרבנן, רק בין האולם למזבח. ומה שכתוב "אל המזבח לא יבא" הוא רק לעבודה, ו"אל הפרוכת" להזייה. וצריך עיון דאם כן איך אומר פרוכת שאינה כשרה לעבודה, הא מיירי בנכנס להזות שהיא עבודה תמה, כמ"ש ביומא (דף כד)?! אולם בילקוט גריס פרוכת שאינה כשרה לכל עבודה ר"ל רק להזיה, בפרים ושעירים הנשרפים. והנה הרמב"ן הביא ראיה לשיטתו ממה שכתוב בעירובין הכל נכנסין לתקן כהנים לוים וישראלים, ואיני יודע מה ראיה הוא, דהא ריבה במשנה יא דמשום תיקון מותר. והרי אמר לר"כ(?) טמא ובעל מום טמא נכנס אף על גב דטמא יש בו כרת, ועל כרחך דלצורך תיקון שאני. ואדרבה להרבמ"ן יקשה למה יכנס טמא ולא בעל מום, והלא בעל מום רק מדרבנן?! אמנם הרמב"ן בעצמו כתב שמה שאמרו בספרא יכול לא יכנס לעשות רקועים? ת"ל "אך" בא להוציא כל כניסה שלא לעבודה שאסור בביאה ריקנית משום "אל יבא בכל עת אל הקדש" ואם כן להיכל איכא איסור בכניסה מדאורייתא גם להרמב"ן. [אולם בגירסת הש"ס שלנו בעירובין (דף קד) יכול לא יהיו כהנים בעלי מום נכנסים בין האולם ולמזבח ועל זה אומר טמא ובעל מום, איזה מהן נכנס? ושם אין איסור בביאה ריקנית, ומוכרח כהרמב"ם]. ובמגלת אסתר הביא ראיה ממה שכתוב בפרק בתרא דזבחים היוצק והבולל וכולי והמסדר את השולחן והמטיב את הנרות אינו חייב עליהם לא משום זרות ולא משום טומאה ולא קאמר משום בעל מום, שמע מינה כהרמב"ם דבעל מום בלי זה אסור לכנס אפילו שלא לעבודה. ולמה שכתבתי גם הרמב"ן מודה שיש איסור בהיכל משום ביאה ריקנית רק בין האולם ולמזבח חולק. אך בלי זה קשה הלא גם זר אסור בביאה ריקנית בהיכל, ואפילו כהן שלא לצורך כמ"ש הרמב"ם (פרק ב מביאת מקדש) וכיון דעבודתו פסולה, אף על פי שאינה עבודה תמה, היא ביאה ריקנית, וצריך עיון.