1
מום בו את לחם אלקיו לא יגש להקריב: הנה חזר ואמר פעם רביעית "מום בו" [וגם יש פה עוד דבר היוצא מכללי הלשון שמוסד אצלינו שדרך הלשון תמיד לומר הטעם לבסוף, כמ"ש (באילת השחר כלל רב), ואם כן היה לו לומר "לא יגש להקריב כי מום בו"]. ודרשו שרק אם מום בו לא יגש, אבל דבר שאינו מום כגון יוצא דופן וטריפה – אף על פי שפסול בבהמה – אינו פסול באדם. (וזה פירוש משנה ה) ומה שאמר פעם חמישית בפסוק כג "אל המזבח לא יגש כי מום בו" בא ללמד שדוקא בעוד שהמום בו לא יגש, אבל כשעבר מומו, כשר. (וזה פירוש משנה ו). ובאר שאין ללמדו מקל וחמר מבהמה כי יש בכל אחד קולא וחומרא.