ועל כל נפשות מת לא יבא: מה שכתב "על כל נפשות מת" ולא אמר "על כל מת" דרש ר' עקיבא שבא לרבות על רביעית דם שהוא הנפש (כנ"ל סימן ??). וממה שכתב "נפשות" בלשון רבים ו"מת" בלשון יחיד מוכיח שרביעית דם משני מתים מטמא באהל. וכמו שאמרו בסנהדרין (דף ד), עיי"ש. ומה ששינה ואמר "לא יבא" ו"לא יטמא", למדו שחייב על ביאה באהל המת ועל טומאת נגיעה. ויצויר שיתחייב על שתיהם כפי שצייר בנזיר (דף מג) שנכנס בשידה תיבה ומגדל או דעייל כשהוא גוסס, דטומאה וביאה בהדדי קאתיין. ולמד מכהן גדול שהוא הדין בכהן הדיוט חייב על טומאה וביאה כי לשון "לא יטמא" שוה בשתיהם. ולמדנו שבכל אופן שמטמא חייב, בין על ידי אהל, בין על ידי נגיעה. והנה ממה שכתב "על כל נפשות מת לא יבא" כולל גם הקרובים, כי על הרחוקים אינו צריך קרא דלא גרע מכהן הדיוט, ולמה פירש "לאביו ולאמו לא יטמא"? על כרחנו בא לדיוק שרק לאביו לא יטמא, אבל מטמא למת מצוה. כן פירשוהו בנזיר (דף מז:). והרא"מ הקשה הא לר' עקיבא צריך "על כל נפשות" לרביעית דם משני מתים. ונדחק לישב. והקרבן אהרן האריך שברייתא השנייה ר' ישמעאל הוא שדרש דם המת מן "במת בנפש" וחולק על ר' עקיבא בחולין (דף ??). ואני תמה על השרים האלה שלא עיינו בסוף שיטת הגמ' בנזיר שם שאחר כל הפלפול מסיק בדף מט "ועל כל נפשות מת לא יבא" למה לי? "על כל" – לאפוקי רחוקים. "מת" – לאפוקי קרובים. "נפשות" – לאפוקי רביעית דם שיצא משני מתים שמטמא באהל. הרי נסתר כל מ"ש בזה מדברי הסוגיא עצמו, עיי"ש, ודוק.