אשר יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו: ואמר שנית "כאשר יתן מום...כן ינתן בו" והוא לשון כפול. ופירשו חז"ל מפני שלשון "מום" במובנו המדויק בא על חסרון אבר ובמובן הרחב בא גם על חסרון הגיוני כמו "אז תשא פניך ממום" (איוב י״א:ט״ו), "ומוכיח לרשע מומו" (משלי ט׳:ז׳) שקורא הכלימה והנטיה מהראוי בשם "מום". וכן בין המומים הפוסלים באדם יש דברים שאינם חסרון ניכר רק שהם נגד כבוד האדם וצורתו הנכבדה כמו השיכור והשוטה. ואם כן בפסוק השני שתפס לשון "נתינה" מדבר במום גמור ופה שאמר "כאשר עשה" מרבה כל מום ובושה וכלימה שעשה לו. וממ"ש "כאשר עשה כן יעשה" מרבה כל מיני עשיות אף על ידי אמצעי כמו בלוח בטימיסמירין. ובירושלמי גורס ובטומוס שהוא מטפחת. וכן אם אחזו בחמה כמ"ש בסנהדרין (דף עז). ומ"ש השיך בו את הנחש סתמא כר' יהודה (במשנה שם דף עו). ומ"ש במשנה ו יכול אפילו אמר וכולי מפני שלא עשה מעשה ודייק ממה שכתב "אשר יתן מום", ולא הגורם.