דבר יום ביומו: כבר בארתי זה (צו סימן טז) שכל מקום שנכתב "יום", כל היום זמנו, שזה המבדיל בין יום ובין בקר. וכמו שבארנו עוד (תזריע סימן י). וגם בארתי (צו סימן הנ"ל) שיש הבדל בין "דבר יום ביום" ובין "דבר יום ביומו". – "ביום" פירושו לפי ענין היום. אבל "ביומו" "בשבתו" "בחדשו" מציין דוקא ביום ההוא, ולא ביום אחר. וז"ש עבר זמנו אינו חייב באחריותו. ומ"ש יכול לא יהיו חייבים באחריות נסכיהם ת"ל "ומנחתם ונסכיהם" פרש"י בזבחים (דף פד) ד"מנחתם ונסכיהם" דפרי החג קא דריש. והתוס' במנחות (דף מד:) הקשו על פירושו איך משמע מיניה לילה? ועוד הא כתיב "מנחתם ונסכיהם לפרים", וזה שלא כסדר, דפרים קדמי. ועוד מאי קשיא שם על רבנן דסבירא להו מן מנחתם ונסכיהם הבא מנחה ואחר כך נסכים הא מבעיא ליה מנחתם ונסכיהם בלילה וכולי, והא טובא כתיבי?! ולדעתי דרש שני פעמים ששינה הכתוב בפרי החג, ברביעי ובשמיני כתוב "מנחתם ונסכיהם", בלא וי"ו, ובכל יום כתוב "ומנחתה", בוי"ו. וממה דשינה לכתב בלא וי"ו החיבור דרש שיכול להקריבם נפרדים בפני עצמם. ודרש (א) אפילו בלילה (ב) אפילו למחר. וכן בגי' הש"ס (זבחים דף ח ודף פד, מנחות דף מד ודף נב, תמורה דף יד) גריס "מנחתם", בלא וי"ו. וכן צריך להגיה בספרא. וכן הדרוש שדרש במנחות (דף מד) "ומנחתם ונסכיהם" – הבא מנחה ואחר כך הבא נסכים על כרחך צריך לגרוס "מנחתם", בלא וי"ו, דהא מסיק דבבאים עם הזבח כולי עלמא לא פליגי דמנחה ואחר נסכים, כי פליגי בבאים בפני עצמן. ואם כן הפלוגתא שבברייתא היא בבאים בפני עצמן וזה אי אפשר ללמוד מן "ומנחתם" דשם מדבר בבאים עם הזבח. רק ממה שכתוב "מנחתם", בלא וי"ו, שמשמע שמקריב מנחה בפני עצמה, וגם היא קודמת לנסכים, ולכן מקשה שפיר דמבעיא ליה לשני הדרושים: אפילו בלילה, ואפילו למחר. ומסיק דרבנן למדו מסברה כמו דבבאים עם הזבח – מנחה ואחר כך נסכים, כן הוא הדין בבאים בפני עצמן.