ובאר שיש הבדל בין קידוש החדש ועיבור השנה, שאין מקדשין החדש לצורך, והוא כמ"ש רבא בראש השנה (דף כ) כאן לעברו, כאן לקדשו, היינו, להקדימו יום אחד לפני קידוש הלבנה אסור. ובגמ' גריס דכתיב "החדש הזה לכם ראש חדשים" שצריך שכבר יתחדש הירח ויתראה כמ"ש "החדש הזה" – כזה ראה וקדש. אבל לעברו ולדחותו יום אחד אחר החידוש מותר, ולכן אמר במשנה ו' יכול אם הוצרך שני ימים וכולי, היינו, לעברו שמותר יום אחד. והדבר מבואר בירושלמי (פרק ג דראש השנה הלכה א) מתניתא פליגי על ר' בא. יכול אם היה צריך שני ימים נותנין לו שני ימים...מתניתא פליגא על רבי בא יכול כשם שמעברין את השנה מפני הצורך כך יקדשו את החדש מפני הצורך [והקרבן אהרן חדש זאת מסברת עצמו, עיי"ש]. ומה שכתב ת"ל "יום" פירשו המפרשים דכתיב "בחמשה עשר יום לחדש" דמלת "יום" יתר. ואין בו טעם. וארחי העיון במקרא ראיתי כי מסגולת הלשון שכל מספר לחדש עד עשר ועשר בכלל, לא בא בו מלת "יום". ומן עשרה ולמעלה יאמר תמיד "בשבעה עשר יום לחדש", "בארבעה עשר יום לחדש". ואין טעם בדבר רק לפי דברי רבותינו שלא ישנו את החדש רק יום אחד, לא שנים. ומן מספר עשר ולמטה מסגולת הלשון לאמר שם הנמנה בלשון רבים – "ימים", לכן לא אמר "בעשר ימים לחדש השביעי" כי אין החדש נמנה בימים מרובים, רק באחדים. אבל מעשרה ולמעלה שדרך הלשון להזכיר הנמנה בלשון יחיד [וכמו שכתבנו בסדר תזריע סימן יד] הזכיר הנמנה "יום". ובפרשה זו נטה הלשון מדרכו שאמר "ובארבעה עשר לחדש..ובחמשה עשר יום לחדש", ויש בו שתי זריות: (א) מה שכתב "בארבעה עשר" בלא מלת "יום" שלא נמצא כמוהו בתורה (רק בנ"ך) (ב) שאם לא הזכיר מלת "יום" בתחלה, כל שכן שלא היה לפרשו בפסוק הסמוך לו אחריו. אולם בא להעיר אזן שמלת "יום" מיותר כיון שמפורש ממילא שהמנוים הם ימים כמו שלא הזכירו קודם לו. רק בא בכוונה פה ללמד שמנין החדש הם רק על ידי יום מיוחד, לא על ידי שני ימים. ודבריהם דברי אלקים חיים.