שור או כשב או עז כי יולד: כבר התבאר בפר' קדושים (סימן קא) באורך שהכתוב ישמש תמיד בוי"ו החילוק, לא במלת "או", אם לא במקום דיש לטעות שהוא וי"ו החיבור. וכן היה לו לומר "שור וכשב ועז". רק שיש לטעות שפירוש "כשב ועז" – ביחד, והיינו כלאים הבא מב' המינים. ולכן אמר "או עז" להוציא כלאים. וכן במ"ש "שור או כשב" משום שאם יאמר "שור וכשב" נפרש בנדמה לעגל וכשב. ולכן אמר "או כשב" להוציא נדמה. ומה שאמרו בהפך – "שור או כשב" – פרט לכלאים כי שאם ימעט נדמה ברישא אין צורך מיעוט לכלאים דכל שכן הוא. ועל זה אמר שמן מיעוט אחד לבד נמעט רק כלאים ועל ידי שנתמעטו כלאים מן "או עז", ידעינן שמה שכתב "או כשב", "או" – פרט לנדמה. וכדומה לזה רבות בלשון הספרא. [ומובאת בבכורות יב, יז נדה מא, ובכמה מקומות] ובבבא קמא (דף עז) גבי טובח ומוכר "או שה" – לרבות הכלאים. מקשה והתניא "שור או כשב" – פרט לכלאים! אמר רבא, התם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא. גבי גניבה דכתיב "שור או שה" שאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם – "או" לרבות. גבי קדשים דכתיב "כבש או עז" שאתה יכול להוציא כלאים מביניהם – "או" למעט. ומקשה גבי קדשים נמי כתב "שור או כשב" ונרבה! מדסיפא למעט, רישא נמי למעט. אדרבא! מדרישא לרבות סיפא נמי לרבות! האי מאי! אי אמרת בשלמא למעט, היינו דאצטריך תרי מיעוטי, דאף על גב דאימעיט כלאים צריך למעט נדמה. אבל אי אמרת לרבות, תרי רבוים למה לי?! השתא כלאים אתרבי, נדמה מבעיא?! עד כאן דבריו. והכי פירושא: כי מלת "או" בא לרוב להוציא החיבור כמו "מן התורים או מן בני היונה". ובמקום שאין לטעות שהוי"ו הוא וי"ו החיבור כמו "מכל כלי עץ או בגד או עור או שק", בא מלת "או" על חלוקה המינית ללמד שמחלק בין המינים ומודיע דין כל אחד. ובזה כל הקרוב למין ומין יכנס בגדרו [כמו שבארנו באילת השחר (כלל ריד) ובכמה מקומות]. ולכן במה שכתב "כשב או עז" שיש לצייר החיבור והוא כלאים הבא משניהם, בא מלת "או" להוציא כלאים. אבל במה שכתוב "כי יגנוב...שור או שה" שאי אפשר לצייר החיבור, בא על החלוקה המינית להודיע הבדל הדין בין המינים, וכל הקרוב אל מין שור או שה נכנס בגדרם ומרבה כלאים כמו שמרבה מן "או בגד או עור" כל הקרוב אל מין בגד ואל מין עור. ועל מה ששאלו שהלא גם בקדשים כתוב "שור או כשב" שאין לטעות בו על החיבור, השיבו שע"כ בא על כוונת המיעוט שבזה צריך תרי מיעוטים למעט נדמה וכלאים, מה שאין כן אם בא על כוונת החלוקה המינית ולרבות אינו צריך שני רבויים. ועיין בתוס' חולין (דף עח: ד"ה או). ומ"ש "כי יולד" – פרט ליוצא דופן כבר בארנו (תזריע סימן ב) כי בהרחבה גם יוצא דופן בכלל לידה אבל כשידבר בדיוק אינו בכלל. ופה מה שכתוב "כי יולד" מיותר שמובן שמדבר בעת לדתו, ואם כן בא בדיוק – דוקא לידה גמורה. והתוס' בחולין (דף לח) כתבו שגמר לידה לידה מבכור. ומה שכתוב "תחת אמו" מפרש פרט ליתום. ודבר זה פי' ר' יוסי הגלילי (במשנה ד) לפי שבבכור כתוב "שבעת ימים יהיה עם אמו" ואם כן אי אפשר לומר תחת אמו ממש דהא כתב "עם". ועל כרחך פירוש "תחת אמו" במקום אמו כמו "והכהן המשיח תחתיו מבניו" "תחת אבותיך יהיו בניך" רצונו לומר שימלא מקום אמו בקיום המין. וזה אם מתה אמו אחרי לידה ונשאר הוא תחתיה. ולקיים שני הפסוקים, "עם אמו" ו"תחת אמו", צריך שתחיה אמו קצת אחר הלידה, שהיה קצת עם אמו וקצת מהז' ימים יהיה תחתיה ובמקומה. אולם, מן הלשון שדרש [התנא קמא] פרט ליתום מן "תחת אמו", שלר' יוסי הגלילי עיקר הדרש מן "עם אמו", משמע שהתנא קמא מפרש שיהיה רובץ תחת אמו בעת הלידה, ולמעט אם זה פירש למיתה וזה לחיים שלא היה תחתיה כלל, וכמו שאמרו בחולין (דף לח:). וכ"מ בתוס' (שם ד"ה אלא) שתנא קמא אינו ר' יוסי הגלילי. וכן במכלתא (פר' משפטים) שני דעות. תנא קמא סבירא ליה "תחת אמו" פירושו עם אמו, ור"נ סבירא ליה "תחת אמו" בא להדרש אחר אמו פי' אם מתה ונשאר אחריה במקומה, וכר' יוסי הגלילי, עיי"ש. ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ברוקה סבירא ליה דלשון "תחת" שהוא זר, בא לגזירה שוה עם מה שכתוב במעשר "תחת השבט" ששם מיעט טריפה שאינה עוברת [רש"י (בחולין קלו, תמורה כט, בכורות נז נח) פי' כגון נחתכו רגליה. והתוס' גמגמו בזה. אבל במנחות (דף ה) פי' כיון שאין לה חיות לא חשיב עוברת. ורצונו לומר הטריפה אין מעבירה תחת שבטו כיון שאין סופה לחיות] והוא הדין פה לא חשיב תחת אמו ובמקומה, שאין ראוי להתקיים. וכן גמרינן מעשר מפה.