ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה: פשטות הכתוב שגם מבן נכר לא יקבלו קרבנות בעלי מומין. הגם שהם אין מוזהרים מלהקריב בעלי מומין במזבח דידהו. וכמו שפירשו חז"ל בתמורה (דף ז). ומ"ש בספרא שבא להזהיר שלא יקבלו מאתם קרבנות צבור, אף תמימים, הוא כוונה שנייה דרושיית ממה שכתוב "את לחם אלקיכם" שמורה על קרבן צבור. והלא בלי זה לא ריבה מן "איש איש" רק עולה לר' עקיבא ונדרם ונדבות לר' יוסי הגלילי?! וכן קשה קושיית התוס' (חולין דף יג:, מנחות עג:, תמורה דף ז) למה לי "איש איש" להתיר? תיפוק ליה מדאמר בעלי מומין לא תקבל, מכלל דתמימים שרי! ועל כן דרוש שבא להזהיר "מכל אלה" שמלת "כל" מוסב על כל הנזכר בפרשה בין תמים בבקר ובכשבים ובעזים [ומזה מוכח גם כן שאר קרבנות ציבור כי תמידין לא משכחת רק בכשבים, והלא אמר "מכל אלה"] וכן ברמב"ם (פרק א מהל' אסורי מזבח הלכה ו) ולא קרבנות ישראל בלבד אלא אף קרבנות עכו"ם אם הקריבן והן בעלי מומין לוקה שנאמר "ומיד בן נכר". וכתב הכסף משנה דמבואר בכתוב. ובפרק ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה ב כתב אבל העכו"ם אין מקבלים מהם אלא עולות שנאמר "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם" וזה הדרוש של הספרא. ולפי זה, פסוק "ומיד בן נכר" בא לאסור, ופסוק "איש איש" מתיר עולת נדבה.