ויסף חמישתו עליו: היינו שהחלק החמישית יהיה תוס' על הקרן כר' יאשיה בב"מ (דף נד). וכבר בארתי זה היטב (ויקרא סימן שנד). וכבר יסדנו (באילת השחר כלל קנא) ששני פעלים הבאים זה אחרי זה שהפעל השני משלים וגומר פעולת הראשון יבא הפעל השני בלא כינוי, וכל שכן שלא יחזור עמו שם הפעול. וכן היה די שיאמר "ויסף חמשיתו עליו ונתן לכהן". מזה הוציא שמ"ש "את הקדש" ר"ל שהפדיון יהיה קדש כדין תרומה [וכמ"ש (במשנה א פרק ו דתרומות) והתשלומין תרומה אם רצה הכהן למחול אינו יכול למחול]. אולם על זה היה מספיק אם יאמר "ונתן אותו לכהן" ונידוק מן מלת "אותו" המיותר שתופס גוף הפעול שמה שנותן הוא הקדש בעצמו, שנתפס בקדושה, וכמו שבארנו כלל זה (כלל קן). ולכן מדייק ר' מאיר שמה שכתוב "את הקדש" היינו שיתן דבר שהיא ראוי להיות קדש ולא לקט שכחה ופאה והפקר שנפדו כיון שקודם שנפדו לא חזו. [ובמשנה שם משנה ה גריס שנפדו, והר"ש מביא שבתורת כהנים היה הגירסא שלא נפדו והקרבן אהרן מפרש שמיירי שנפדו ולא נפדו כהלכתן וכמו שציירו בגמ' (בברכות שבת ועירובין) ומאן דגריס שלא נפדו פירושו שלא נפדו כהלכתן, ומאן דגריס שנפדו פירושו גם כן שלא כהלכתן. וכבר הביא זה הרא"ש בפירוש זרעים בשם יש מפרשים] וחכמים פליגי דמשלמים מכולם [וזה כגירסת ר' יוחנן בירושלמי שם, עיי"ש]. ור' עקיבא דייק מ"ש "את הקדש" ר"ל דוקא מאותו מין, רצונו לומר קדש שאכל. לפיכך אם אכל קשואין של תרומה של ערב שביעית ואין קשואים של אותה שנה מצוים עוד צריך להמתין למוצאי שביעית, דמשל שבעית אסור לפרוע (אף באופן שאינם ספיחי שביעית) משום דאסור לשלם חובו משל שביעית דדמי לסחורה. ור' אליעזר פליג עליו ודייק בהפך – כל שהוא ראוי להיות קדש, וכל זה מובא במשנה שם.