לא יטמא בעל בעמיו: בפסוק זה נלחצו המפרשים. ואונקלוס תרגם מענין אדון וגדול, שלא יטמא הנכבד בעם. ועיין ברמב"ן. אולם המעיין במקרא יראה שסתם "בעל" הנאמר תמיד הוא על בעל האשה. והבא על ענין אחר בא בסמיכות תמיד – "בעל השור", "בעלי הבית" וכן "בעלי יהודה" היינו המושלים על יהודה. ובא על מי שיש לו קנין באיזה דבר חוץ מגופו או תכונה בגופו – "בעל שער" "בעל אף". ואם כן ממה שכתב "בעל" סתם מבואר כדברי חז"ל שקאי על בעל האשה. וכן פירשו הרשב"ם. ואחר שלמדו ממה שכתב "כי אם לשארו" שמטמא לאשתו, פירשו ביבמות (דף כב ודף צ) שהכתוב באר התנאי "להחלו", והלמ"ד הוא כמו למ"ד של "לנפש" – שלא יטמא הבעל אל האשה המחללת אותו, דהיינו לאשתו פסולה. שהגם שהוא אינו מתחלל, פירוש: שמורדת אותו מקדושתו כמו "את אביה היא מחללת", וזה פירוש משנה טו. והנה מלת "בעמיו" פרש"י כשהוא תוך עמיו, לאפוקי מת מצוה. אבל הלא כבר אמר זה "לנפש לא יטמא בעמיו"? ועל כרחנו פירושו שמה שכתב שני פעמים "בעמיו" בא אחד מהם להוציא אם יצא מן העם על ידי שפירש מדרכי צבור. וכמו שדרשו ביבמות (דף ??) ובכמה מקומות: "ונשיא בעמך" – בזמן שעושה מעשה עמך. ואמר שאף על פי שהיא "בעמיו" לא יטמא להחלו אם היא פסולה. מה שאין כן בשאר קרובים מטמא לפסולים, כל שלא פירשו מדרכי צבור דהיינו שאין שומרים החגים והמועדים ופורשים מדרכי ישראל כמו שכתוב ביורה דעה (סימן שמה ס' ע"ה). ועיין בסנהדרין (דף מז) וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל לא יסתאב בעלה לאתתיה אלהן עד כשרא ליה. ברם לקריבא דאינין עבדין עובדי עמיה יתחל עליהון. ובמה שכתוב "להחלו" – נהג מנהג כזה לא יכולתי לפרש לפי גירסת הספרים והגהתי ת"ל "להחלו", וכן מצאתי בפסיקתא זוטרתי, ורצונו לומר כי על הדרוש הא' היה ראוי לומר "לחללה", כי הוא אינו מתחלל רק האשה. ועל כן דרשו כונה שנייה שלא יטמא באופן שיחל כהונתו על ידי שאם מטמא למתים אינו כהן כמו שאמרו בפרק ז דבכורות והוא חולין. ורמז גם כן הדרוש שדרשו בנזיר (דף מג) "להחלו" – במי שאינו מחולל. יצא זה שמחולל ועומד דהיינו בזמן שמתעסק במת מותר ליגע במת אחר באותו שעה. והאזהרה הוא רק אם פירש מן המת שאז אינו מחולל והוא בקדושתו. וקאמר שם שדרוש זה מוכח ממה שכתוב "להחלו" ולא "להחל". וז"ש בזמן שהוא עמו הרי הוא חולין.