ואם לא יגאל באלה ויצא ביובל: מלת "באלה" מיותר, דהוה ליה לומר סתם "אם לא יגאל". וגם דהא גם מה שכתוב "כשכיר כתושב" מדבר על צד שלא יגאל והיה לו לומר זה תחלה – "ואם לא יגאל, כשכיר כתושב יהיה ויצא ביובל". לכן מפרשו ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא שפה מדבר בצד שנגאל רק שלא נגאל לשחרור, רק לשעבד אל הגואל. ומלמד שיצא ביובל מן הגואל. ופירש ר' יוסי הגלילי אם לא יגאל באלה הקרובים, כמ"ש "או דודו או בן דודו", רק על ידי אחרים – ויצא ביובל. ור' עקיבא מפרש אם לא יגאל לשחרור באלה, כי על ידי גאולת הקרובים אינו נגאל לשחרור (משא"כ בגאולת אחרים). ובקדושין (דף טו:) מאי טעמא ר' יוסי הגלילי? אמר קרא 'אם לא יגאל באלה אלא באחר'. ורבי עקיבא אמר, 'אם לא יגאל אלא באלה'. ומקשה, מידי "אלא באלה" כתיב? אלא בהאי קרא קמפלגי: "או דודו או בן דודו יגאלנו" זה גאולת קרובים. "או השיגה ידו" זה גאולת עצמו. "ונגאל" זו גאולת אחרים. ר' יוסי הגלילי סבר מקרא נדרש לפניו – שדי גאולת קרובים אגאולת עצמו. מה גאולת עצמו לשחרור, אף גאולת קרובים לשחרור. ור' עקיבא סבר מקרא נדרש לאחריו – שדי גאולת אחרים אגאולת עצמו וכולי. אי הכי "באלה" למה לי? אי לאו "באלה" הוה אמינא מקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו והכל לשחרור. אי הכי הדרא קושיא לדוכתא! אלא בסברה קמפלגי: ר' יוסי הגלילי סבר מסתברא גאולת אחרים לשעבוד דאי תימא לשחרור ממנעו ולא פרקו ליה. ור' עקיבא סבר מסתברא גאולת קרובים לשעבוד דאי אמרת לשחרור כל יומא ויומא אזיל ומזבן נפשיה, עד כאן. ופירוש הדברים: תחלה פירש פלוגתייהו ממה שכתוב "ואם לא יגאל באלה" ומקשה דאם כן דברי ר' עקיבא לא יתכנו. וחזר לאמר שהפלוגתא מקרא שסדר גאולת קרובים וגאולת עצמו וגאולת אחרים שאין סדר זה נכון, שהיה לו להקדים גאולת עצמו ואחר כך גאולת קרובים ואחר כך גאולת אחרים. ועל כרחך לכן קבע גאולת עצמו באמצע, להקיש אליו, שיהיה הגאולה לשחרור. ולדעת ר' יוסי הגלילי בא להיקש לפניו, ולדעת ר' עקיבא בא להקיש לאחריו. ועל זה מקשה אם עיקר פלוגתתן בהאי קרא, למי לי באלה? ומשיב שצריך גם "באלה" דאי לאו כן נאמר שלכן בא גאולת עצמו באמצע להקיש אליו לפניו ולאחריו. וחזר לשאול אם כן עיקר ההוכחה מן "באלה", הדרא קושיא לדוכתא על רבי עקיבא, הלא משמעות "אם לא יגאל באלה" משמע כר' יוסי הגלילי. ומשיב, דבסברה פליגי וכיון שלר' עקיבא מסתברא ליה דגאולת קרובים לשעבוד, הכריח מזה שפירושו אם לא יגאל אלא באלה, פירוש – רק בקרובים שאז יצא ביובל, כי כן הסברה מחייבת. ושבקיה לקרא דדחיק ומוקים אנפשיה. ועיין בקרבן אהרן האריך.