והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו: במה שכתב "קדש לה' כשדה החרם" רצונו לומר שמפורש ששייך לכהנים, כמו שכתוב "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר י״ח:י״ד). ופליגי ר' יהודה ור' שמעון ור' אליעזר: לר' יהודה לא תצא לכהנים בלא פדיון, דגמר "קדש" "קדש" ממקדיש בית. ולר' שמעון יוצאה בלא פדיון דגמר "קדש" "קדש" מכבשי עצרת דדומה להם שהיא מנחה לכהנים; אבל מקדיש בית אין יוצא לכהנים. ור' יהודה סבירא ליה דדמי יותר למקדיש בית ששניהם קדשי בדק הבית. ור' אליעזר דייק הלשון "והיה השדה בצאתו ביובל" שמשמע בצאתו מיד הקונה אותו, דאי לאו כן היה לו לומר "והיה ביובל יצא השדה לכהנים", כי אנה מצאנו זאת שיוצא מרשות בדק הבית שאמר "והיה בצאתו", כן מפרש בגמ' ערכין (דף כה:, ודף כו) לפלוגתא זו המובאת במשנה שם. ואמר (במשנה ג) (מובא ב"ק דף קט, ערכין שם) שמה שכתוב "לכהן תהיה אחוזתו" פירושו שבא למעט שאחר שבמה שכתב "ואם מכר את השדה לאיש אחר" כולל גם אם מכרה לכהן, אין הכהן יכול להחזיק השדה לעצמו, רק צריך שתצא לכהני המשמר המשמשים באותו שבת שיום הכפורים של יובל פוגע בו. ור"ל רק אחוזת עצמו היא תהיה לכהן, לא שדה החרם שהיא אחוזת זולתו. וההכרח שהכריחם לדרוש זה נראה שהיא מה שכתב בספרא (במשנה א) "והיה השדה..." – מלמד שהשדה קרוי לשון זכר בלשון הקדש, שהיא יסוד לדרוש זה; כי מה שכתוב "תהיה אחוזתו" משמע שמלת "תהיה" מוסב על השדה, ובאמת בלשון משנה בא "שדה" תמיד בלשון נקבה, אבל בלשון המקרא בא תמיד בלשון זכר. ואין לפרש שהוא כמו שם "גן" שבא בלשון זכר ובלשון נקבה – "גנים" "גנות", כי לא מצאנו בשום פעם בלשון נקבה. ועוד שגם פה אמר בלשון זכר "והיה השדה בצאתו" ואיך יאמר עליו מלת "תהיה" שהיא כינוי נקבה? ועל כרחך שמלת "תהיה" כינוי לשם "אחוזתו" ורצונו לומר אחוזתו תהיה לכהן, היינו אחוזת עצמו. (שאין לפרש אחוזתו של הבעלים דכאן לא נזכר שם הבעלים, ומזה הכריחו הדרוש במשנה ג').