למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם וכולי: הכתוב הזה מיותר לגמרי. ופירשו חז"ל (בספרא מובא בעכו"ם דף נא: ובזבחים דף קו:) שבא לומר שלא לבד שלא ישחטו קדשים בחוץ מהיום והלאה שכבר נאסרו הבמות והם בעונש כרת וגם באזהרה ממ"ש "פן תעלה עולותיך" (ועי' בתוס' זבחים שם מ"ש בזה), כי גם מצווים להביא את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה היינו זבחים שיש בידם מכבר משעת היתר הבמות, שהיו מוכנים לזבחם בבמה. וז"ש "אשר הם זובחים" צריכים גם כן להביאם לעזרה. ומה שקרא זביחת הבמה בשם "על פני השדה" כי השדה היא אמצעי בין העיר והבית ובין המדבר, ועל כן בדרך המליצה יקרא כל היוצא ממחיצתו בשם "שדה" – "בשר בשדה טריפה" היוצא חוץ למחיצה. וכן ימליץ בשם "שדה" כל שהיא אמצעי בין שני קצוות כמ"ש בסוטה (דף מד), ובמדרש אחרי (פרשה כב), ומדרש קהלת (על פסוק "מלך לשדה נעבד") שם "שדה" על למוד המשנה שהוא אמצעי בין מקרא והגמרא. ובמדרש ילמדנו (פר' תצא) "ויבא עשו מן השדה" – שבא על נערה המאורסה שהיא אמצעי בין הפנויה והנשואה. וכן אחר שהקדושה תשכן בבית מועד והשעירים ישכנו במדבר ציה קורא הזביחה בבמה בשם "שדה", שהוא אמצעי בין הבית והמדבר. וזה שאמר מלמד שכל הזובח בבמה כזובח בשדה.