אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה: כבר בארתי בסדר ויקרא (סימן רלד) בארך כי היה לישראל שלשה מחנות – מחנה שכינה, מחנה לויה, ומחנה ישראל. וכל משום שנזכר שם "מחנה" סתם יפורש לפי ענין הכתוב עיי"ש. ופה אם יכתב "מחוץ למחנה" לבד נוכל לומר שמדבר בערך ישראל שאילהם בא הציווי ור"ל חוץ למחנה ישראל. ואם יאמר "אשר ישחט במחנה" נאמר שמדבר במחנה ששם שוחטים את הקדשים והוא מחנה שכינה ונאמר שהשוחט חטאת בדרום יהיה חייב. ואין להקשות שהלא כתיב "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". על זה משיב שנית יכול אף השוחט חטאת בדרום יהיה חייב ר"ל שנטעה לומר שחייב בין אם שחט חטאת בדרום – ממה שכתב "במחנה" – בין אם שחט בחוץ שעל זה אמר "ואל פתח אהל מועד. [ועי' בזבחים שם (דף קז:) שם הביא ברייתא זאת וצירך לגרוס בפעם השני יכול אף השוחט עולה בדרום ועיין עוד שם] לכן כתב "במחנה" ו"מחוץ למחנה" להקיש שני השמות זה לזה וזה משני פנים: (א) שכבר התבאר ששני שמות הבאים זה אצל זה הם דומים ושוים בענינים וזה אחד מכללי ההיקש כמו שבארנו בכמה מקומות (ב) כן מוכרח מסדר הכתוב שכבר התבאר (ויקרא סימן שטו) שדרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו ודבר שיש בו חידוש יותר כתוב תמיד באחרונה ואם כן, אם תאמר שמ"ש "במחנה" כולל אף השוחט חטאת בדרום, הרי יש בזה חידוש גדול והיה צריך לומר בהפך – "מחוץ למחנה או במחנה", שיוסיף שגם במחנה חייב כרת אף שראוי לשחיטת קדשים קלים. ועל כרחנו שגם מ"ש "במחנה" הוא מקום שאינו ראוי לשחיטת כל זבח כמו "מחוץ למחנה". ולכן כתב "מחוץ למחנה" באחרונה שזה חידוש יותר, שהגם שהוא רחוק מן המקדש חייב משום שחוטי חוץ.