אל תטמאו בכל אלה: ידוע שמלת "כל" כשבא במשפט מחייב היא מחייב כללי וכשבא במשפט שולל הוא שולל כללי וכולל הכלל והקצת, ועל זה אמר בין בכולם בין במקצתם. ומבואר שאם היה כתוב "אל תטמאו באלה" היה נוטה יותר לפרש בכולם, ובמלת "בכל" הוסיף אף כל שהוא. ובמאמר המחייב יהיה בהפך – שמלת "אלה" נוטה יותר על הקצת ובמלת "כל" שהוא מחייב כללי הוסיף חיוב כללי, כי מלת "כל" מתהפך תמיד אל הכוונה שהיינו מפרשים בלא מלת "כל". ובזה תבין היטב מה שאמרו במכות (דף כד) וסנהדרין (דף פא) רבן גמליאל כי מטי להאי קרא בכי "עושה אלה לא ימוט". עושה כולה הוא דלא ימוט, הא חדא מינייהו ימוט! אמר לו ר' עקיבא מי כתיב "עושה כל אלה"?! "עושה אלה" כתיב – אפילו בחד מינייהו, דאי לא תימא הכי כתיב קרא אחרינא "אל תטמאו בכל אלה". התם נמי "בכל אלה" הוא דמטמא, בחדא מינייהו לא?! אלא לאו באחד מכל אלה! והפליאה מבוארת שהשיב מי כתיב "עושה כל אלה", הרי שאם היה כתוב "כל אלה" פירושו בכולהו ואיך הביא הכתוב "אל תטמאו בכל אלה"? ועם דברינו נכון כי ידע שמשמעות הלשון יתהפך במאמר מחייב ממה שהוא במאמר שולל וכיון שבמאמר שולל "כל אלה" פירושו מקצת, ועל כרחנו ש"אלה" פירושו כולהו, ועל כן במאמר המחייב יהיה בהפך – ש"כל אלה" פירושו כולהו ו"אלה" פירושו מקצת. וזה שאמר מי כתיב "עושה כל אלה"?!, והבן.