אם אמרי, (טענה ד') אם תאמר שהתמורה הזאת תהיה ע"ד הגמול, שה' יגמלהו טוב כפי ערך הצער אשר סבל במדה ובמשקל, והדבר תלוי בחפץ ה' הגומל טוב תחת רע, ע"ז משיב שא"כ יסתור את דברי עצמו מה שיעץ אותו לשכח צערו ולהתחזק כנגד היסורין ושלא יתיאש באשר הם לטובה, שאחר שהטוב שהוא מוכן להשיג הוא מכוון במשקל נגד הצער והיגון שיסבול, ומשקל הצער קצוב מאת ה' מבלי עודף ומחסר, א"כ אם יתגבר על יסוריו ולא יצטער, בהכרח יארכו ימי היסורים עד יגיע צערו אל המדה הקצובה, וז"ש אם אמירה שלי אשר אומר ואחליט בדעתי שאשכחה שיחי, אם זאת תרגיע את נפשי שעל ידי כן אעזבה פני וכעסי, ואבליגה ואתחזק ולא ארגיש את הצער, הלא על ידי כן. And if the suffering apportioned to the righteous person is subsequently to be made good by God, then the shorter and sharper it is the better. So why had Bildad told him to hold on patiently and uncomplainingly? To do so would only lengthen his sentence!