העבד, מבאר מ"ש ושערו חרבו מאד, ומבאר גודל החורבן שחרבו ישראל, שואל מדוע היה ישראל לבז, (וכוונתו להראות שהעונש אינו מקריי רק השגחיי כי אינו מחוייב לא מצד העם עז"א העבד וכו', ולא מצד האומות שכבשו אותם ע"ז אמר עליו ישאגו וכו', וחוץ מזה הלא גם בני נוף וכו' ירעוך וכו' ומזה הוציא התולדה כי זה מצד שעזבך את ה' אלהיך,) והנה שישלוט האדם באדם יהיה באחד משני פנים, אם ע"י קנין שישלוט בעבדו מקנת כספו, אם ע"י כיבוש בחרב ומלחמה, לעומת זה שואל שא"א שהיה לבז מצד הקנין, כי וכי עבד ישראל אל בוזזיהם והנה היליד בית אין להאדון טענה עליו כ"כ כמו על עבד מקנת כסף, כי אותו לא קנה בכסף, עד שכבר התבאר בפילוסופיא המדינית שגם להמניחים חק העבדות בעבד מקנת כסף ראוי שלא יניחו זה ביליד בית, באופן שטענת האדון על המקנת כסף חזקה יותר מעל היליד בית, לכן אמר וכי ישראל הוא עבד מקנת כסף שיהיה לאדוניהם טענה חזקה עליהם, או הכי הוא עכ"פ יליד בית שימצאו עכ"פ עליהם טענה קלה להחזיק בהם, וא"כ מדוע היה לבז? עליו, לא נשאר לאמר רק שהיה לבז מצד הכיבוש, ע"ז יתמיה לאמר, א. הלא עליו ישאגו כפירים נתנו קולם, הלא לא באו עליו אריות זקנים רק כפירים שהם גורי אריות צעירי ימים, ר"ל ממלכה חלושה קטנה ושפלה, ב. שעוד לא נשכו אותו בשיניהם רק שאגו עליו בקולם, ג. שבאו עליו כפירים אשר נתנו קולם ר"ל שזה התחלת נתינת קולם, ועכ"ז גברו עליו עד כי וישיתו ארצו לשמה שהוא כלל המדינה, וגם עריו הפרטיים נצתו עד שנגע החורבן לכל עיר ועיר (כמ"ש בישעיה א' ה'):