מן הדין היה שטומנין בדבר המוסיף וכו'. מימרא סוף פרק במה מדליקין (שבת ל"ד) כגרסת הגאונים ז״ל אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום גזירה שמא ירתיח א״ל אביי אי הכי בין השמשות נמי ליגזר אמר ליה סתם קדרות בין השמשות רותחות הן ואמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא יטמין ברמץ א״ל אביי ויטמין א״ל גזירה שמא יחתה בגחלים ע״כ גרסתם ז״ל. ופירש רבינו שידוע היה להם שבין השמשות טומנים בכל דבר וזו היא כוונת המשנה שאמרה ספק חשיכה ספק אינה חשיכה טומנין את החמין וכ״כ הרי״ף בתשובה בביאור כדברי הגאונים וכבר השיבו עליו כל האחרונים ז״ל שאין זה דבר מתקבל שמבעוד יום אסור ובין השמשות מותר ועוד שהוא מפרש רותחות שכבר נחו מרתיחתן, לפיכך פירש הראב״ד ז״ל בהשגות גזירה שמא ירתיח, דכיון דאטמין בדבר המוסיף גלי אדעתיה דרותח קא בעי ליה לאורתא וזמנין דמפסיק רתיחתו מפני אורך זמנו ומרתיחו משחשיכה. והקשה אביי אי הכי בין השמשות נמי ליגזור בדבר שאינו מוסיף שכיון ששהה מלהטמין נראה שרותח רוצה אותו בלילה. אמר ליה סתם קדרות בין השמשות רותחות הן לאורתא ולא תפסק רתיחתן ע״כ, וגם זה פירוש דחוק. ועוד קשה לגרסא זו שיקרא רמץ דבר שאינו מוסיף, ולפיכך הם גורסין בראשונה בדבר שאינו מוסיף משחשיכה ובשניה בדבר המוסיף מבעוד יום וכן גרסת רש״י ז״ל. ופירש רמץ אפר המעורב בגחלת עכ״ל רש״י ז״ל: