היה עמו וכו'. שם בגמרא חמור חרש שוטה וקטן אחמור מנח ליה לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה מ"ט הני אדם והני לאו אדם. חרש ושוטה לשוטה. שוטה וקטן לשוטה. איבעיא להו חרש וקטן מאי איכא דאמרי לקטן יהיב ליה א"ד לחרש יהיב ליה. ולזה כתב רבינו חרש וקטן נותנו למי שירצה. וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ושאר מפרשים שכשהוא נותנו לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטלו הימנו כשהוא עומד הא לאו הכי אסור דודאי לא גרע מבהמה ואסור הוא להאכילו בידים כמבואר סוף הלכות מאכלות אסורות אלו דבריהם. ורבינו סתם בכאן דבריו ונראה לדעתו שמותר לתת לאלו בכל צד. ונ"ל טעם לדבריו שאין אנו מצווים על שביתת אלו כמו שאנו מצווים על שביתת בהמתנו וזה פשוט ולא נאסרו אלא להאכילן בידים ולפי זה כשנותנו לאחד מאלו אינו נותנו בשבת שיהא כמאכילו בידים אלא מע"ש הוא נותן להם קודם שקדש היום והן עושין המלאכה בשבת ואצל מי שהחשיך לו בדרך לא החמירו. ומ"מ אפשר שרבינו כתב דברי הגמ' כפשטן ואף הוא סובר כדעת המפרשים ז"ל:
לא היתה עמו וכו'. שם (קנ"ג:) עוד אחרת היתה ולא רצו לגלותה מטלטלו פחות פחות מד"א ואמאי לא רצו חכמים לגלותה דלמא אתי לאתויי ד"א ומכאן למד רבינו שאין ההיתר הזה אלא כשאין לו צד היתר אחר. וכתב רבינו שאפילו מציאה שבאת לידו וכו' ובפ"ו כתב ג"כ שמציאה אינו נותנה לנכרי אבל יוליכנה פחות פחות מד"א והוא כשבאה לידו וכשאינו יכול להחשיך עליה. וכבר נחלקו עליו כל המפרשים ז"ל בזה ואמרו שכשם שאסור לתתה לנכרי כך אסור להוליכה וגם הוא ז"ל נשאל על זה והשיב שלא חלקו בגמרא בין כיס למציאה להולכת פחות פחות מד"א שזו ההולכה צנעה גדולה יש בה ולא אוושא מלתא כמו שנתבאר בהמוצא תפילין (עירובין צ"ז:) ואין צריך דבר אחר ולא איש אחר לסעדו ולא יכיר בו אדם ולא יהא נחפז ולפיכך לא נחוש לו שלא יעביר ד"א ברה"ר זה דעתי בדבר זה והרוצה לחלוק על זה יחלוק, עכ"ל. דימה הרב דין זה לדין הנזכר למעלה בפי"ט במציאת התפילין ולזה כתב שאם לא באת לידו אם יכול להחשיך מחשיך שלא התירו ההולכה במקום שאפשר להחשיך אלא בתפילין בדוקא וביכול להכניסן זוג זוג כנזכר למעלה. ומ"מ [מפני] שאף הוא עצמו מודה שאין דבריו מוכרחים לפיכך יש להחמיר כדברי שאר המפרשים ז"ל: