אסור להוציא משא על וכו'. בב״ק פרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף נ"ד:) משנה אחד שור ואחד כל בהמה בשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן אלא שדבר הכתוב בהווה:
ואם הוציא על הבהמה וכו'. מסקנא דגמרא מי שהחשיך (שבת קנ"ד) א"ר יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום בשוגג לא מיחייב חטאת במזיד נמי לא מיחייב סקילה בלאו נמי לא מיחייב דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ומפרש שם דאפי' למ"ד לאו כזה לוקין עליו הכא אין לוקין עליו ורבינו פוסק כדברי האומר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו כמוזכר באלו הן הלוקין במכות וכר"ע. וביאור דבריו שבכאן לפי הנ"ל כך הוא. איסור הבהמה בהוצאת המשאוי הוא מכלל עשה שנזכר בתורה למען ינוח שורך וחמורך וכו' שהוא עשה מפורש לבהמה והקשה רבינו והלא לאו מפורש בתורה גבי בהמה וילקה עליו. ותירץ שהלאו ההוא אינו בא למלאכת הבהמה בלא סיוע האדם אלא למלאכות שהאדם והבהמה שותפין בהן ויש בכלל זה החרישה וכו' שאף היא בכלל זה אלא שכיון שלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך כולל אף בבהמה מלאכה שהעושה אותה במזיד נהרג עליה והיא החרישה אפי' בשאר מלאכות הבהמות אע"פ שהאדם שותף בהן כגון מחמר אינו לוקה לפי שיש בלאו זה אזהרה למלאכה שיש בה מיתת ב"ד. ופירש רבינו כן ולא כדברי רש"י ז"ל שכתב שהלאו הזה נתן לאזהרת מיתת ב"ד מפני שכתוב בו אזהרה לאדם לפי שאין פירוש זה מחוור שאם לא היה באזהרת הבהמה שום צד מיתת ב"ד אע"פ שהזכירה בלאו אחד עם האדם היה לוקה על הבהמה שהרי אין בה צד מיתה. אלא ודאי עיקר הפירוש כדברי רבינו שאף בבהמה יש צד לאזהרת מיתת ב"ד ומפני כך אינו לוקה על שאר מלאכות. וזה נ"ל מבואר בלשונו שהוא סובר שבמחמר יש לאו ואין לוקין עליו שאל"כ לא הוצרך לומר ונמצא לאו זה שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. והרמב"ן ז"ל סבר בדעת רבינו שאין במחמר לאו כלל שלא תעשה כל מלאכה לא בא אלא למלאכות שחייבין עליהן מיתה כגון חרישה והקשה עליו בזה. ומה שנ"ל בזה כתבתי ואע"פ שלא מנה רבינו לאו המחמר במנין המצות הוא מפני שכבר מנה לא תעשה כל מלאכה והכל בכלל יש מלאכות שחייבין עליהן מיתה ויש שאפילו מלקות אין בהם והוא מחמר כמו שנתבאר: