לא תצא אשה וכו'. במשנה ובגמ' (נ"ז) לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהן עד שתרפם וכיון דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם בשבת לא תצא דילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאיתויינהו ד"א ברה"ר ע"כ ופירש"י שבראשה אכולהו קאי אחוטים וארצועות ופשוט הוא:
ולא בציץ וכו'. במשנה (שם) ולא בטוטפות ולא בסרביטין בזמן שאין תפורין ובגמרא טוטפת המקפת מאוזן לאוזן סרביטין שמגיעין עד הלחיים. ושם תניא יוצאה אשה בשבכה המוזהבת ובטוטפות ובסרביטין הקבועים בה ומכאן שהותר לצאת בהן בקבועים בשבכה וכן כתב רבינו לפנינו ויוצאה בציץ ולחיים של זהב בהן בזמן שהן תפורים בשכבה שעל ראשה כדי שלא יפולו וכאן כתב בזמן שאין תפורים זה בזה הא תפורים מותר. והטעם שהוא מפרש שהאיסור הוא משום דילמא נפול ואתי לאיתויי ולפיכך אם תפורים זה בזה אין לחוש ואם קבועים בשכבה אין לחוש. וזהו שהזכירו במשנה תפורים ובברייתא קבועים. אבל רש"י ז"ל פי' שהאיסור הוא דילמא שלפה ומחויא ופי' שאין תפורים בשבכה וטעמא משום דלא שלפא שבכה דמיגליא רישא וזה דעת ההשגות וכ"כ שם. אמר אברהם זה שבוש שאע"פ שהן תפורים זה בזה וכו'. וכבר הזכרתי טעם דברי רבינו:
ולא בעטרה של זהב שמונחת בראשה וכו'. במשנה (שם נ"ז ונ"ח) ולא בעיר של זהב ובגמרא מפרש ירושלים דדהבא ופי' רבינו עטרה וכן מוכיח בפרק אחרון דסוטה (דף מ"ט:) דאמרו שם גזרו על עטרות כלות ופירשו ג"כ שם ירושלים דדהב והנה בכאן שהן קרויות עטרות. עוד שם (שבת ס"ג.) כבלים טמאים ואין יוצאין בהן. ופירשו בגמרא שהן כמו בירית אלא שהן בשתי שוקים ומטילים שלשלת ביניהן ועושין אותם כדי שלא יפסעו פסיעה גסה כמפורש שם. ונראה מדברי רבינו שהן נטלים על ידי השלשלת שביניהן ומתוך כך רפויין. אבל רש"י ז"ל פירש שהשלשלת קבועה בהן ומפני כן נאסרו שמא תראה השלשלת ולא תגלה שוקיה שהרי בירית במקומה עומדת: