בכל עושין מחיצה וכו'. משנה (שם ט"ו) בכל עושין לחיים ואפי' בדבר שיש בו רוח חיים ובהרבה מקומות מתבאר זה. ומ"ש רבינו והוא שיהיו כפותין וכו', אבהמה ושאר מיני חיה ועוף קאי שהן נדין שלא לדעת ובעינן מחיצה יכולה לעמוד ועומדת ומהסוגיא שבפ' הישן (סוכה כ"ג) הוציא זה אע"פ שאינה מוכרחת. אבל באדם א"צ שיהי' כפות כמו שמוכח בסמוך:
מחיצה העומדת מאליה וכו'. פ"ק דעירובין (דף ט"ז) מבואר בסוגיא כלשון רבינו ז"ל:
מחיצה שנעשית בשבת וכו'. פרק עושין פסין (עירובין דף כ"ה) כל מחיצה שנעשית בשבת בין שוגג בין מזיד שמה מחיצה ואתמר עלה א״ר נחמן בר יצחק לא שנו אלא לזרוק אבל לטלטל אסור. ואמרו שם כי איתמר דר״נ אמזיד איתמר ובפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ג מ"ד) אמרו נחמיה נפק חוץ לתחום אמר לו ר״נ לרב חסדא עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. והביאו שם ברייתא דקתני נפל דופנה ביום טוב לא יעמיד בה אדם וכו' והקשו עליה מההיא דקתני עושה אדם את חבירו דופן. ותירצו אדם אאדם לא קשיא כאן לדעת כאן שלא לדעת והקשו והא רב חסדא לדעת הוה. ותירצו רב חסדא שלא מן המנין הוא ע״כ. וכמדומה לי שרבינו דימה דין שאר מחיצות בשוגג למחיצת אדם שכשם שמחיצת אדם אין בה איסור עשייה כך שאר המחיצות בשוגג ואעפ״כ אמרו במחיצת אדם שאם היה נעשית לדעת נחמיה אע״פ שהעומדים לא ידעו היה אסור לו ליכנס מדבריהם שלא היתה מחיצה. וכן הדין במחיצת שוגג שאם נעשית על דעת לטלטל בה אסורה. וידוע הוא שיש חלוק בכאן בין לדעת בין שלא לדעת לשוגג ומזיד, זה נ״ל להעמיד דברי רבינו ז״ל. אבל הרשב״א ז״ל כתב שכל שנעשית בשגגה אפילו נתכוין העושה לטלטל בה הרי זה מותר לטלטל בה. וכתב שאינו יודע עיקר לדברי רבינו. ומ״ש נ״ל: