אין אופין ומבשלין ביו"ט וכו'. פרק יו"ט שחל (ביצה כ"א:) קי"ל כמאן דדריש לכם ולא לכותים וזה מוסכם מכל הפוסקים אבל בדין הכלבים נחלקו ודעת רבינו כדעת ההלכות שפסקו כר"י הגלילי דאמר התם לכם ולא לכלבים ואין נפש בהמה מותר להכין לה ויש חולקין בזה. ודעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל כדעת רבינו וכדעת ההלכות ועיקר. ולזה כתב הרשב"א ז"ל לפיכך אין מוציאין תבן ותבואה מרשות לרשות להאכיל לבהמתו שההוצאה מלאכה גמורה היא ולא התירו אצל בהמה אלא טלטול לבד שהוא מדברי סופרים, עכ"ל. וזה כפי שיטתו שכתבתי למעלה בדין ההוצאה אבל לדעת רבינו בדין ההוצאה מותר גמור הוא אבל אפיה ובישול לצורך בהמה אסור:
לפיכך מזמנין את הכותי וכו'. מימרא שם (דף כ"א) דר"י בן לוי והרבה אמוראים סוברין כן והוא כלשון רבינו ונראה שממה שאמרו אין מזמנין ולא אמרו אין מאכילין דקדק רבינו שלא אסרו אלא במזמנין אותו אבל בבא מאליו אין לחוש לו וזהו שאמרו שם מרימר ומר זוטרא כי מקלע להו כותי ביומא טבא אמרי ליה אי ניחא לך במאי דטריחא לן מוטב ואי לא טרחא יתירא אדעתא דידך לא טרחינן, וסובר שאין האמירה הזו מעלה ומורידה בהיתר הדבר. אבל הרשב"א כתב שהאמירה מעכבת: