תקנת חכמים היא שכל וכו'. זו היא המשנה שהזכרתי בראש פרק זה שכנגדו חשוד על השבועה נשבע ונוטל והיא במחוייב שבועת התורה כמו שיתבאר:
היו שניהם חשודים וכו'. דין זה מחלוקת במשנה ובגמרא ואיכא מאן דאמר יחלוקו ואיכא מאן דאמר חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ורבינו האיי וקצת מן האחרונים ז"ל פסקו כמאן דאמר יחלוקו ובהלכות פסקו כדעת רבינו ולזה נראה שהסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל:
היה החשוד שומר וטען שאבד וכו'. דין זה לא נזכר בגמרא בביאור אבל מתוך מה שאמרו שכנגדו נשבע ונוטל למד רבינו שלעולם שכנגדו אינו נוטל בלא שבועה אלא בשניהם חשודים שאמרו בפירוש חזרה שבועה למחוייב לה הילכך כל זמן שהשבועה על שמא והתובע אינו טוען ברי אינו נוטל אבל רבינו מאיר ז"ל כתב דהוה ליה נתבע מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ואני אומר לדבריו כל חשוד המקבל פקדון חייב באונסיו אלא אם כן נאנס בפני עדים ולא מצינו שהחמירו כל כך חכמים עליו אלא ודאי דעת רבינו עיקר: