אין משביעין שבועת היסת וכו'. זה דבר מוסכם מכל הפוסקים ז"ל ודקדקו כן ממה שאמרו גבי ההיא דרב נחמן דאמר ומשביעין אותו שבועת היסת מאי טעמא חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו אלמא בטוען טענת ברי היא בדוקא וכן הדין שהרי אף מודה מקצת ששבועתו מן התורה אינו נשבע בטענת שמא כמו שיתבאר פרק רביעי. ועל מ"ש רבינו שהאומר אמר לי אבא שיש לו אצלך מנה שהוא בטוען שמא כתוב בהשגות א"א בזה איני מודה לו כי היא טענת ברי ועל זו א"ר אליעזר בן יעקב פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו שהעמידו אותה בבא מחמת טענת אביו והוא שאמר וכו'. ודע שאין דבריו ז"ל מחוורין במה שפירש שדעת ראב"י היא לחייב באומר כך צוה לי אבא דודאי כל זמן שהוא עצמו אינו טוען יודע אני אינה טענת ברי ע"פ אחר וכן הכריע הרמב"ן ז"ל וכן כתב רבינו מאיר ז"ל ועוד יתבאר זה פ"ד ודעת רבינו עיקר:
מנה יש לי בידך וכו'. זה בהרבה מקומות ועיקרו בכתובות פ"ק (דף י"ב:) מחלוקת אמוראים וק"ל כרב נחמן ור' יוחנן דאמרי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אוקי ממונא בחזקת מריה וכתב רבינו ז"ל הרי הנתבע נשבע היסת וכו' וכן פירשו ז"ל ודבר פשוט הוא שאם לא כן בטלת שבועת היסת שיאמר הנתבע איני יודע ויפטר אלא ודאי כשם שכופר בודאי נשבע היסת כך אומר איני יודע נשבע היסת וזה ברור ועוד אכתוב בדין זה למטה בפרק זה: