אסור לאכול חמץ וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות מהמסכתא. ומ״ש רבינו שיש בו מלקות הוא לדעת ר' יהודה דאמר בפרק כל שעה (פסחים כ"ח:) ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ ושעה שאסור באכילה אסור בהנאה וכן דעתו בלאחר זמנו כנזכר שם ור' שמעון חולק בזה ואומר שחמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו וכבר כתבתי למעלה שהלכה כר' שמעון בלאחר זמנו. ודעת רבינו שאין הלכה כמותו אלא לאחר זמנו דסתם מתניתין אתיא כותיה אבל לפני זמנו הדרינן לכללין דקי״ל כר' יהודה דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כר״י דשני מחלוקת הן ומתרי קראי נפקי לה לר״י חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו הילכך קי״ל כר״ש בחדא דהיינו לאחר וכר״י בלפני וזהו שאמרו פ״ק (דף ד' ה') דכ״ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנא לן ושקלו וטרו בהא ואמר רבא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ורבא גופיה הוא דפסק כר״ש בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ט) ושמע מינה דהלכה כר״ש דוקא בלאחר אבל בלפני הלכה כר״י וכדאמרן. ודעת הגאונים כן שכך מצאתי בהל' הר' יצחק אבן גיאת ז״ל ובהא הלכה כר״י ואע״ג דאוקימנא לסתם מתניתין כר״ש אלמא הלכה כמותו התם לאחר זמנו אבל לפני זמנו לא ע״כ. וכן בהלכות פסוקות פסקו שהוא אסור בהנאה אותן שעות ומשמע דאיסורא דאורייתא היא ושיטה נכונה היא. אבל הר״א ז״ל בהשגות וקצת מפרשים אחרונים סוברין שהלכה כר״ש בכל דבריו ואומרין שמחצות ואילך אין בו מן התורה אלא איסור עשה דהיינו שמצוה לבער מאך ביום הראשון כדאיתא פ״ק (דף ה') מדרבא דאמר לא תשחט על חמץ כדאיתא לעיל אבל מלקות ואיסור הנאה מן התורה ליכא. אלו דבריהם ודברי רבינו והגאונים נראין עיקר: