אין האשה וכו'. דין הנדה הוא כרבי יוחנן דפ״ק (דף י"א) ודין זיבה הוא מחלוקת אמוראי בפרק בנות כותיים (נדה דף ל"ט) ופסק רבינו כרב פפא דאמר דלא קבעה וסת בימי זיבה אבל חוששת לו והך דר״פ איתמר בפרק האשה בלי מחלוקת וכ״כ מקצת הפוסקים ז״ל וביאור זה כתב הרשב״א ז״ל כיצד אינה קובעת וסת בימי נדה ראתה בר״ח ובחמשה לחדש [שהוא תוך ימי נדה לראיה ראשונה אפילו עשתה כן כ״פ בר״ח ובה' לחדש] לא קבעה וסת לחמשה בחדש אלא לר״ח בלבד וכן הדין אם ראתה ר״ח וט״ו לחדש לא קבעה לה וסת לט״ו לפי שראיית ט״ו עומדת תוך ימי זיבה לראיית ר״ח עכ״ל. וכל זה לפי שיטת הרמב״ן ז״ל שכתבתי פ״ו שאין זיבות אלא סמוך לימי נדות שראתה בהן אבל לדעת רבינו שהיא סופרת לעולם נדות וזיבה בין תראה בין לא תראה אין לכל זה צורך. ודע שלפי שיטת הרמב״ן ז״ל ג״כ מה שאמר רבי יוחנן שהאשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה וה״מ היכא דחזיתיה ממעיין סתום אבל ממעיין פתוח לא אין פי' כדברי רבינו שכתב לא ראתה בהן אלא כך פי' כגון שראתה שני ראשי חדשים ובשלישי ראתה בכ״ה לחדש ובר״ח שאע״פ שראיה שלישית בתוך ימי נדות קבעה לה וסת לר״ח שרגלים לדבר שהשתי פעמים הראשונים ממעיין סתום ראתה אותן ועכשיו גם כן ראתה בזמנה בר״ח ודמים יתירים שנתוספו לה גרמו לה להקדים. וכתב הרמב״ן ז״ל וחוששת ליום ההקדמה שמא וסת אחר היא קובעת והרשב״א ז״ל כתב וכן הדין לימי זיבה וכגון שראתה שני ראשי חדשים ובשלישי ראתה בעשרים ובר״ח שראיית יום ר״ח השלישי באת בימי זיבה לראיית הכ'. וכתב הרמב״ן ז״ל שנראה לו שבזמן הזה אין משגיחין בימי נדה וזיבה כל עיקר ובכל עת היא קובעת וסת לפי שכבר החמירו בנות ישראל על עצמן כדי שלא יבא הדבר לכלל טעות ואם אתה מחלק להן בין ימי נדה וזיבה לשאר הימים נמצאת מצריכן ללמוד פתחי נדה ופתחי זיבה ולא הסכים הרשב״א ז״ל וכן נראה לי שהוא דעת רבינו שכתב פרק י״א ובאותן הימים היו בנות ישראל נזהרות מדבר זה ומשמרות וסתותיהן וסופרות תמיד ימי הנדה וימי הזיבה וכו' ובימי חכמי הגמרא נסתפק הדבר הרבה בראיית הדמים ונתקלקלו הוסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה וכו' נראה מכאן בביאור שעכשיו אין מונות ימי נדה וימי זיבה לשום דבר וכן עיקר: