לפיכך כל אשה שרצתה וכו'. כבר נתבאר זה וכתב הרשב"א ז"ל עבר וכנסה תוך זמן זה אסור להתייחד עמה אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כדרך שאמרו בכלה שפירסה נדה עכ"ל.
ומ״ש רבינו ואם נשאת לת״ח וכו'. למד זה רבינו ממ״ש ביבמות פרק החולץ (יבמות דף לז:) אמר ר' אליעזר בן יעקב לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא את אחותו והקשו איני והא [רב כי איקלע לארדשיר אמר מאן הויא ליומא] ורב נחמן כי איקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומא פירוש מי רוצה להנשא לימים ידועים שכשילך הוא מהמקום יתן לה גט ותירצו שאני רבנן דפקיע שמייהו והקשו והאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים ותירצו רבנן שלוחייהו הוו משדרי ומודעי להו ואיבעית אימא יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו דאמר מר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו ע״כ. ופירש רבינו שהיו מתייחדות עמהן בבית אחד ולא היו באין עליהן וכיון שהיה שם יחוד קרי ליה פת בסלו אבל אם לא היו מתייחדות עמהן בבית לא הוה קרי ליה פת בסלו. ובהשגות א״א הוא סובר שמייחדין היו עמהן כו' וכלה שפירסה נדה אסור להתייחד עמה כדאיתא בכתובות עכ״ל. ומה שהקשה הראב״ד ז״ל על רבינו ממעשה דבריה דרבינא איני רואה בו קושיא של כלום דמאן לימא לן דההוא בריה דרבינא הוה צורבא מרבנן ותו דילמא לא הוה ניחא ליה בייחוד בלבד אלא בביאה ורצה להמתין עד שתהא ראויה לביאה וכן מה שהקשה חופה דאיסורא היכי עבדי ג״כ אינה קושיא דאשה זו מותרת גמורה היא דבר תורה שאפילו בראיה שראתה כל שלא הרגישה אינה טמאה כמו שהתבאר בדין הכתמים פ״ט ועל הדרך הנזכר שם וכ״ש זו שהוא ספק אם ראתה כלל ולא מצאה אפילו כתם שהיא מותרת גמורה דבר תורה אלא שחכמים החמירו בזה ומ״מ אינה חופה דאיסורא ואינה דומה לכלה שפירסה נדה והיא נדה ודאית וזה החילוק ברור. ומ״מ דעת הרשב״א ז״ל כדברי הר״א ז״ל: