הבא על ערוה מן העריות כמתעסק וכו'. מימרא דשמואל הובאה פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס"ב ע"ב) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה וכבר נתבאר פרק שני מהלכות שגגות שהמתעסק הוא כגון נתכוון לאשתו ונזדמנה לו אחותו וי״מ שלא נתכוון לביאה ובא עליה ופשוט הוא שכל זה אינו אלא לענין קרבן אבל לענין מלקות או מיתה אין חיוב בלא מזיד והתראה כנזכר למעלה וא״כ מה שנמצא בכאן בספרי רבינו וכן בחייבי לאוין ובשניות הוא ט״ס שהרי חייבי לאוין שוגגין פטורין הן מכלום כנזכר למעלה וכ״ש בשניות שהם מדבריהם וא״א ליישב לשון זה בשום פנים וכן כתב בהשגות א״א חייבי לאוין לא ידעתי למה קרבן אין כאן ע״כ, ודבר פשוט הוא:
והבא על הטריפה וכו'. בסנהדרין פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע"ח) הרובע את הטריפה חייב ואמרו שם מהו דתימא ליהוי כמאן דמשמש מת וליפטר קמ״ל דמשום הנאה הוא והא אית ליה הנאה ע״כ ובפרק העור והרוטב (חולין קכ"א ב') אמרו שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת [הרי היא כחיה לכל דבריה]: