למה אמרו שיהו אומרי' מזמור בכל חדש וחדש, ר' שמעון בן לקיש (אמ') בעא קמוי ר' יוחנן, מהו לומר שיר בלא נסכים, א"ל נשמעינה מן הדא בזה ובזה הלוים עומדין על הדוכן ואומ' וישב עליהם [את] אונם, א"ל ר' שמעון בן לקיש מזמור ומוסף מי קודם, מחוורתא מילתא שמזמור קודם לפיכך נהנו העם לומ' מזמורם בעונתם, דתנינן תמן, שיר שהלוים היו אומרי' במקדש, ביום הראשון היו אומרי' לי"י הארץ ומלאה תבל ויושבי בה: בשני היו אומרי' גדול י"י ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו: בשלישי היו אומרי' אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט: ברביעי היו אומרי' אל נקמות י"י אל נקמות הופיע: בחמשי היו אומרי' הרנינו לאלהים עוזנו: בששי היו אומרי' י"י מלך נאות לבש: בשבת היו אומרי' מזמור שיר ליום השבת: מזמור שיר לעתיד לבא לעולם שכולו שבת, ומנוחה לחיי העולמים, שכל המזמר פסוק בעונתו מעלה עליו כאילו בונה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן: היל' ב': בחנוכה ארוממך י"י, בפורים שגיון לדוד, ביום הראשון של פסח הללו את שם י"י, ויש אומ' אלהים אל דמי לך, וכן בחולו של מועד, אבל בימים הראשונים הוא צריך לומר יהי כבוד י"י, וכל העם בעמידה עד וברוך שם כבודו לעולם, ויושבין כל עניין, וביום טוב האחרון של פסח הלל הגדול, ואיזהו הלל הגדול, הודו לי"י כי טוב, הודו לאלהי האלהים ונהגו העם לומר כולו הלל הגדול אע"פ שאינו מן המובחר: היל' ג': בחג השבועות הבו לי"י בני אלים, בתשעה באב, ארבעה פסוקי' משל ירמיה, המאס מאסת, עד כי אתה עשית את כל אלה, ושני מזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך, על נהרות בבל, אע"פ שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה. בזו דברי קבלה מקדימין לדברי קדושה: היל' ד': יש שקורין ספר קינות בערב, יש שמאחרין עד הבקר לאחר קריאת ספר תורה, שאחר התורה [עומד אחד] וראשו מתפלש בעפר, ובגדיו מטולאין וקורא בבכייה וביללה, אם יודע הוא לתרגמו מוטב ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם בטוב ומתרגם לפי שיבינו שאר העם והנשים ותינוקות שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר תורה כאנשים וכל שכן זכרים: וכן אתה חייב בק"ש ותפילה וברכת המזון ובמזוזה: ואם אינם יודעין לשון הקודש מלמדין אותם בכל לשון שיכולות לשמוע וללמוד, מיכן אמרו המברך צריך שיגביה קולו משום בניו הקטנים, ומן הדין הוא לתרגם לעם ולנשים ולתינוקות כל סדר וסדר, ונביא של שבת לאחר קריאת התורה וזו היא שאמרו בשבת מקדימין לבא ומאחרין לצאת, מקדימין לבא כדי לקרות ק"ש כוותיקין עם הנץ החמה, ומאחרין לצאת כדי לשמוע פירוש של סדר, אבל ביום טוב מאחרין שהן צריכין לתקן מאכלם של יום טוב, וממהרין לצאת שאינו מן הדין לפרוש להן, דאמרי' רב לא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה. היל' ה': וכן היה מנהג טוב בירושלם לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום, בן י"א שנה עד עצם היום, בן שתים עשרה להשלים, ואחר בך היה סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן כדי לחזקו ולברכו ולהתפלל עליו כדי שיזכה לתורה ולמעשים טובים, וכל מי שהיה לו להתפלל בעדו, ללמדך שהם נאים ומעשיהן נאים ולבם לשמים, ולא היו מניחין בניהם קטנים אחריהם, אלא היו מוליכין אותם לבתי בנסיות כדי לזרזן במצות: היל' ו': ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה, פתח ואמ' אתם נצבים היום כלכם טפכם נשיכם: אנשים באים ללמוד, נשים באים לשמוע, כדי לקבל שכר פסיעות, טף למה הוא בא, כדי ליתן שבר למביאיהם, מיכן נהגו בתולות ישר' קטנות להיות רגילות לבא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות כדי ליתן שכר טוב למביאיהן, והן לקבל שכר: היל' ז': והקורא [בט' באב] אומ' ברוך דיין אמת, ויש שמניחין את התורה על הקרקע באצטלית שחורה, שנפלה עטרת ראשינו, וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו, ויש שמשנין מקומם, ויש שיורדין משפסליהן למטה, וכולם מתפלשין באפר, ואינם אומרי' שלום זה לזה כל הלילה, וכל היום עד שישלמו העם קינותיהן, בשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ, כדי שלא יפסיק לבו מן האבל וכל שכן לשוח עם הגוי: היל' ח': בתפילת ערבית אין אדם שומע לחבירו מפני שמתפללין בלחישה, ואין אומרי' ברכו, ולא יהי שם: סליק פירקא: היל' ח':