Machzor Vitry, Pitum HaKetoret 77

עז.
פיטום הקטרת כיצד. ברייתא היא בברייתות פ"ק [דכריתות] וכן שנוייה. תנו רבנן הקטרת הצרי והצפורן וכו'. עד שאין מכניסין מי רגלים למקדש מפני הכבוד: ועוד ברייתא שנוייה שם. תנו רבנן קטרת היתה נעשית שלש מאות וששים ושמונה מנה בכל שנה ושנה וכו'. ג' מאות וס"ה כמניין ימות החמה: אלא המסדר שתקנו לומר בכל ערב פסקו ושנו בעניין זה: פיטום כתישת סמנים ותיקון הקטורת קרי פיטום. ואינו לשון דישון וראוי כמו שור שלפטם. אלא כלשון מסיקה בזתים. ובצירה בענבים. גדירה בתאינים. כן לשון פיטום הקטורת. שס"ה מנה היו עושין ביחד בכל שנה ולא היו מפטימין לרביע ושליש כדלקאמ' פטימה לחצאין כשירה. לשליש ולרביע לא שמעתי אם כשירה היא אם לאו לפיכך היו עושין כולן ביחד: ומנה של קודש כפול היה והיה בו שני מנין שלנו והמנה שלנו הוא מנה של צורי. והוא ליטרא ששוקלין בה כסף למשקל ישר של קולוניא. והיא כ"ה סלעים שהוא זהובים שקורין קושטנטינין. שכל זהוב שוקל שנים פשיטים ומחצה למשקל הברזל נמצא שהמנה שוקל כ"ה דינרים למשקל הברזל. וזו היא ליטרא פילפלין שלנו: כמניין ימות החמה שבכל יום ויום היו מקטירין מנה אחת. פרס שחרית ופרס ערבית. נמצאו שס"ה מנים כמניין כנגד שס"ה ימים וג' מנים יתרים שמהן כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים לבד החצי מנה של שחרית וחצי מנה של ערבית כדרך שאר ימים. וביום הכפורים כתיב ולקח מלא המחתה וגו' ומלא חפניו וגו'. ואותם ג' מנים של קטורת אעפ"י שנכתשה עם השאר ביחד ערב יום הכיפורים. היה מחזירה למכתשת שעשה בצלאל וכותש אותה יפה יפה כדי שתהא דקה מן הדקה. דתניא מה ת"ל דקה. ללמדך שתהא דקה מן הדקה. כלומר דקה ביותר. שצריכה להיות דקה יותר מחבירתה. ולאחר כתישה היה כהן גדול ממלא חופניו מאותם ג' מנים ומעלה ומקטיר. ומאותם ג' מנים היה נשאר לפי שאין לך מלא חפנים מחזיקין אפילו חצי מנה של קודש שהוא מנה שלנו. שמנה של קודש כפול היה. לפי שאין מידה לחופנים אלא כהן גדול כמו שהוא. ויש חופנא גדולים ויש חופנא קטנים לפיכך הוצרכו להוסיף על שס"ה מנים ג' מנים לצורך כך ששיערו חכמים אין לך חופנים גדולים מחזיקים יותר משלשה מנים. ומה שנשאר מאותה ג' מנים מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על מעות האומנין שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה ונותנין לה למחזיקי בדק הבית בשכרן. הכי תנו לה בשבועות ולוקחין אותה מתרומת חדשה הבאה בניסן דכת' זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה אמרה תורה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה בפ"ק דראש השנה אמרינן לה הכי: ובכל שנה ושנה בניסן היו מפטימין את הקטורת בתרומה חדשה של שס"ה מנים. וגם מותר המניין שנשאר בכל שנה מן חפינו של כהן גדול: והאי דנסיב תנא מניין ימות החמה לפי שכלל בחשבונו חדש עיבור שנה שיתירין ימות החמה על ימות הלבנה לשלש שנים. ג' יבא ידין ואדהכי פסיק ליה למימני שס"ה מנים שבכל יום כמניין ימות החמה: אילו הן הסמנין צרי צפורן וכו'. די"א סמנין נאמרו לו למשה בסיני. דכת' קח לך סמים תרי. נטף. שחלת וחלבנה הרי ה'. סמים אחריני כי הני הרי י'. ולבונה זכה הרי חד סרי. צרי זהו נטף. וכן תירגם אוקלוס נטופא. ומידי דמינטף הוא. שהצורי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. ושרף היא אותה ליחלוחית שמטפטפת באילן שלועזין גומא. והיינו דתנן בקומוס. ואמרינן מאי קומוס. גומא. רישינא. ובדיו של ג' עפצים נותנין אותה גומא. שאותם מינין אינם ראויים כלל ליכתב. אם לא על ידי גומא. ובו כותבין בכל ארץ ספרד ונרבונא ופרוונצא: שחלת מתרגמינן טופרא. והיינו צפורין. שפניו חלקות כמו צפורן היד: לבונה כמשמעה. חלבנה יש או' זהו שקורין גלוון. ואע"פ שריחה רע מנאה הכתוב עם שאר סימני הקטורת. וכן אמ' רב חיבבא בר באנא א"ר שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפריצי ישר' אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתו' עם סמני הקטורת: מר כמשמעו. מירא בלעז. כרכום. גרוק. זעפרן. שבולת נרד. סם אחד הוא ודומה לבית יד של שבולת. ונם בלעז קורין לו אשפיק: קציעה קידה. כתרגום וקידה וקציעתיו ודומה לפיגם. שקורין רוזא: דאמרינן אין מרכיבין פוגם על גבי קדה לבנה מפני שהוא ירק באילן. שדרך הוא להרכיבו לפני שהן דומין זה לזה: קלופה כך שמו. קנמון תשעה סך כל המניין שבא שמנין הללו עד כאן עולה החשבון לשס"ה: לא שמעתי מה טעם הוא נותן מהללו ע' ומהללו י"ז וכן מכולן. אלא נראה הדבר לפי חיזוקו וקשיותו של סם וסם. הוא מיקל במשקלו. ומן הסם הקל שאינו חזק כל כך נותן יותר ויותר: נרד וכרכם. שבולת נרד. אין כתובין במקרא אלא ממינין הכתוב נפקי: מה הפרט מפורש דבר שקוטר ועולה אלא הני: בורית כרשינה מאותו מקום י"א עשב שכך שמו. ומלבנין בו בגדים וקורין לו יורבא שַבוֹנֵיירְא. העשב עצמו הוי בורית כרשינא. מלה סדומית. גסה. ואין בידי טעם רובע רביעית הקב: מעלה עשן. עשב. ועל שם כך. היא נקראת כן. שהיא מתמר עשנו. ועולה כמקל. ואינו מפצל לכאן ולכאן. דמן הפסוק נפקא לן. מעלה עשן בסדר יומא. בין ביום הכפורים בין בשאר ימות השנה: כיפת הירדן וורד. ועל שם שגדל על שפת הירדן נקראת כפת. ויש לו ריח טוב. ששפין בו. שמשפשפין בה את הצפורן שהיא שחורה כדי שלא תשחיר שאר סמנין ומלבנה בבורית. יין קפריסין מאותו מקום. שהוא חזק. ולכך מביאין סאין תלתא וחצי סאה לקבין תלתא שכך שיערו לשריית ע' מנה של צורי שתהא עזה שיהא ריחה חזק ל"א (אחרינא) גרסינן מפני שהוא עז אותו יין שבא מקפרס. עז היה ונותן ריח בצורי. מי רגלים עזין הן והיו יפין לצורי אלא לפיכך לא היו שורין אותה בהן. לפי שהפיטום נעשה בעזרה ואי אפשר להכניסן לעזרה מפני הכבוד. ואם לא מפני הכבוד העזרה. היו שורין בהן. שהרי חלבנה שריחה רע והיא מנוייה בתורה: עם שאר. מי רגלים יש אומ' עשב הוא ששמו מי רגלים ויש אומרי' מעיין הוא ששמו מי רגלים. ועזין הן וריחן רע. ולא נהיר'. חדא דמאי האי דקאמ' מפני הכבוד. טפי מחלבנה שריחה רע. וגלי רחמנ' בהאי והוא הדין לאידך. ועוד דבזבחים פ' דם חטאת מוכח דמי רגלים ממש קבעי מימר. השתנה דקבעי התם דילד או דזקן וקמייתי עלה האי דפרקין דמי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין כו': היטב הדק. הדק היטב. התדקדק יפה לסמנים היה או' שיתדקדקו יפה. לפיכך היה או' כן. שהקול היוצא מפיו יפה לסמנים ותיבות הללו הטיב הדק כשאדם אומרן מוציא הקול שהרי בא מן הגרגרת וכשם שהקול יפה לבשמים כך רע ליין. דאמרינן יינא הגיד ק... הקיש בקנה. כשהגזבר הולך ליקח יין לנסכים. יצא הגיד הקילוח של שמרים מן החבית הקיש הגזבר בקנה שבידו להראות סימן שיסתום החבית שלא יצאו השמרים. ולא היה רוצה לומר בפה שהקול רע ליין: פיטמה לחצאין שלא עשה אלא (קס"ח) [קפ"ד] לשליש לא שמענו מרבינו. אם אדם רשאי לעשותה לשליש אם בת הרצאה היא. אם במידתה שנותן מכל סימן וסימן המשקל לפי המדה שאם עושה אותה (יותר) שליש נותן מכל סימן שליש המשקל שלו המפורש למעלה כשירה היא להרצאה אפילו לשליש חיסר בה מכל סימן וסימן מאותן שאמרנו למעלה. שלא נתן בה מכל אחד כמשקלו המפורש למעלה או (שנתן) [שלא נתן] לתוכה מעלה עשן אע"פ שאינו מעיקר סמני הקטורת אלא מעלה עשן בעלמא אחת מכל סממניה. אפי' יין אפילו בורית חייב מיתה אם הכניסה להיכל. דביאה ריקנית היא. דאותה הקטר' אינה כלום והויא לה הכנסה יתירה וביאה שלא לצורך. דכת' (ויקרא ט״ז:ב׳) ואל יבא בכל עת אל הקדש זה היכל מבית לפרוכת זו לפניי ולפנים. ולא ימות הא אם יבא שלא לצורך ימות. אחת לשבעים ושלש שנים היה נותן בה חצאין של שיריים. כך מצאתי ונראה בעיני דגרסינן הכי וזה חשבון מכוון כשתצרף שתי מנים וחצי המותר לכל כיפור וכיפור הנה לכל מנין במניין מותרת סכום חצי מנין של שס"ח. שהן קפ"ד מנין וחצי שביום כיפור לא היו מקטירין אלא ג' הקטרות. על אחת חצי המנה וג' מנין שהיו מוספין בו ביום. הנה ליום כיפור יותר ב' מנין וחצי חשוב ב' מנין וחצי לכל שנה למניין ע"ג שני' ועולה למניין (קע"ב) [קפ"ב] מנין וחצי חצי המניין של סכום שס"ח מנין: ואית דגריס אחת לששים או לשבעים שנה. היתה באה הקטורת חצאין של שיריים חצאין. משמע חצאין הרבה ואם ואסמנין קאי. כלומר חצי כל סימן וסימן נשאר בה לסוף שנה. שרבו מן השיריים של ג' מנין שמשתייר בכל שנה ושנה מחפינתו של כהן גדול דאפילו ישמעל בן קמחית שהיה גדול שבכולן לא היה חופן אלא ד' קבין כדאמרי' ביומא ורבו אותן שיריים כל כך שכשמגיע לסוף ס' או לסוף ע' לא היו צריכין לפנים אותה שנה אלא (קע"ד) [קפ"ד] שהן חצאין של שס"ח: ולא הושוו את המידה לומ' אחת לשבעים וכו'. שמידת הפינה אינה שוה שיש כהן חפינתו גדולה ויש שחפינתו מועטת: כדתנן במסכת כלי' פי"ז יש שאמרו הכל לפי שהוא מלא קמצו מנחה מלא חפניו קטורת וכו'. משום הכי קתני אחת לס' או לע' פעמים לס' פעמים לע'. הכל לפי הכהנים ששימשו. ואותן שיריים הנותרים בכל שנה לא היו מפטימין אותן עד שמגיע לסוף ס' שיצטרפו הנשארים השיורים של כל שנה ושנה ויעלו לחצאין שהרי בכל שנה היו מחללין אותו שיור של אותה שנה מעות האומנין וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה ומערבין אותה המותר עם שס"ח מנין. של שנה הבאה. וכך היו עושין בכל שנה עד שמגיע לששים ונמצא שמשתייר מן השס"ח מנין של שנת ששים כל חצאין ולא היו צריכין לפנים בשנת ס"א אלא קפ"ד והני ששים ושבעים לאו דליתרמי שיהא בה החצי ממש ולא יותר דאי נמי הוה קמייתא ד' וה' מנין יתר על חצאין היו מפטימין כל מחצה של שס"ח בשנה הבאה דבציר לא מפטמינן כדקתני לעיל לשליש ולרביע לא שמענו ואין לך ע' שנה שלא יהא שם מן הישנה יותר מקפ"ד וחצי נשאר ברוב השנים. שאין לך מלא חפנים מחזיקין חצי מנה של קדש שהוא כמנה שלנו משקל פילפלין שלנו. הילכך אי איפשר כל ע' שנה שלא יהא שבו קפ"ד מנין. וכל זמן שלא נשתייר מן הישנה עד שמגיע לחצאין היו מפטימין אותה שלימה. קירטוב. לשון גבי דבש דתאינים ורימוני' גופם כמות שהן קרי דבש וכל מיני מתיקה קרי דבש. בריחו מפני שיהא ריחו נודף ריח טוב: סליק: