לא הפילה. אשה עוברה. מתאות הריח. ואע"ג דאמרי' עזים שביריחו היו מתעטשות מרוח פיטום הקטורת. ומירושלם ליריחו עשר פרסאות. אפי' הכי לא הפילה אשה. ולא התליע. שהרי כשלא היה להם פנאי להקטיר כל האיברים שניתותרו מן הערב מעלין אותו לראשו של מזבח. לפי שנאמר ולא ילין חלב חגי עד בקר. ומתרג' ולא יביתון בר ממדבחא כו'. והן עומדין שם ב' ימים או ג' עד שיהו פנויים. לפי שאין לינה מועלת בראשו של מזבח. ואעפ"י כן לא הסריחו: ולא אירע קרי. ודוקא קרי אבל שאר טומאות אירעו בו. כגון טומאת שרץ. וכגון יוסף בן אילם שנתזה צינורא של עם הארץ על בגדו. בפ"ק דיומא. וכל כך. מפני שהטומאה היוצאה מגופו מכוערת היא מכל שאר טמאות שבעולם. ואעפ"י שלא אירע קרי. לא סמכינן אניסא. והיינו דתנן שבעת ימים כו'. שמא יארע בו פסול. ופי' הקונטרס קרי או שאר טומאה המעכבתו מלבא במקדש. ואי לאו פי' הקונטרס הוי אמינא מדנקט פסול התם במשנה והכא קרי. אלמא פסול דהתם לאו מקרי קאמר אלא משאר טמאות. ולא נראה זבוב בבית המטבחים שבעזרה ששם היו השלחנות של שיש כדמפרי' במסכת שקלים. שעליהן היו מניחין בשר הקרבן. ולא נמצא פסול. ליגע שרץ במנחת העומר. או בקומצה. שלא כהילכתה. ונס גדול הוא זה. שאילו היה בו פסול היה נדחה לגמרי ואין לו תשלומין. שהרי אי איפשר ללקיטתו. וקצירתו אלא בליל י"ו. וכדמפורש במנחות. פ"ר ישמעאל. ובשתי הלחם של עצרת. אף בם לא אירע פסול. דשוב אין לו תשלומין מאחר שחל עליהן יום טוב. שהרי צריכין לאפותו מערב. שאין אפייתן דוחה לא את שבת ולא את יום טוב. כדמפורש בפסחים. ונמצא שהיו נדחים לגמרי. ואם נמצא בלחם הפנים בשבת היה נדחה עד שבת הבאה. שאי אפשר לסדרן אלא בשבת. שנאמר ביום השבת יערכנו: לא כיבו. ולא נצחה. הן כתובין במשניות. אבל לפי שאנו מקשי' בפ"א של יומא על ולא הזיק. ותו ליכא. והא לא כיבו ולא נצחה. למדנו שאין דרכם ליכתב במשניות. ונראה לפי אותו עניין. דעומר ושתי הלחם. ולחם הפנים. חשובין הן בשלשה. עומדין צפופין. דחוקים ומצומצמים. שמתוך הדחק היה נראה לאדם כאילו הוא על גבי חבירו. וכשהיו מתפללין ומשתחוים כלפי היכל לבקש צורכיהם היו רוחים עד שיהיו בין כל אחד ואחד ד' אמות. כדי שלא ישמע אחד מהן תפילתו של חבירו. כשהיה תובע צרכיו ומתודה עוונותיו כדי שלא יתבייש. ובבר' רב' אמרי' עלה דעומדים צפופים. א"ר שמואל בר אחא ארבע אמות היה לכל אחד ואחד לכל צר: ולא הזיק שלא נשך אדם ומת. שהיתה ירושלים משמרת על יושביה שאין אדם נפגע בה. וזהו שקראה הכת' עליזה. צר לי המקום שאלין שאהא לן. דחוקה שעתי. שאין לי במה להתפרנס ואי אפשר לדור וללון בירושלם לפי שכל הדרין בה הק' מזמן פרנסתם להם. שלא היו צריכין לצאת. כך קיבלתי: ולי נראה שאינו מדבר אלא על עסק הרגלים. שכל ישר' נאספין לשם וסיפוקם מרובה. ועומדין בבקר ונפטרין והולכין. שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך. ולא אמר אדם לחבירו מעולם כדרך אדם הקובל ומתרעם על עצמו צר לי המקום שאהא לן הלילה בו. אם מפני שלא היה מוצא בית ללון. או מפני שלא היה מחסורו בעיר. ופ"א של סדר יומא הוא משיב. פתח במקדש. בנסים שנעשו במקדש, וסיים בירושלם. בניסים שנעשו בירושלם. בתמיה. ומשני. אילו שנים אחרונים העסוקין בירושלם אינם עולין מן המניין הרי יש לך שני ניסים אחרים למלאות החשבון. לא כיבו. ולא נצחה. שלא כיבו גשמים אש של עצי המערכה. ואעפ"י שהיה המזבח עומד בגלוי החצר. שלא היה החצר מסוכך על גביו. ועוד שעשן המערכת של עצים אפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו. שהיה מתמר ועולה כמקל. שלא יזיק לעיני הכהנים העסוקין בעבודה. ועוד ללמד השיבות לכל באי עולם שהיה בו כח לעמוד לפני הרוח: ושם הוא מונה עומר ושתי הלחם ולחם הפנים. הני תלתא פסולי כחד. ומכניס תחתיהן הא דאמר אביי מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעין. ושברי כלי חרס נבלעין במקומן. ובלועים כולהו חשבינהו כחד. איכא אחריתי. דאמר ר' יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים שסילוקו כסידורו. שנאמר לשום להם חם ביום הלקחו: הכי איתא בשילהי פ"ק דיומא: