ר' ישמעאל אומ' הוי קל לראש ונח לתשחרת והוי מקבל את כל האדם בשמחה: ר' עקיבא אומר שחוק וקלת ראש מרגילין לערוה. מעשרות סייג לעושר. מסורות סייג לתורה. נדרים סייג לפרישות. סייג לחכמה שתיקה: הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו. שנאמ' כי בצלם אלהים עשה את האדם: חביבין ישר' שנקראו בנים למקום. חיבה יתירה נודעת להם. שנאמ' בנים אתם לה' אלהיכם: חביבין ישר' שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. שנאמ' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו: הכל צפוי והרשות נתונה. ובטוב העולם נידון. והכל לפי רוב המעשה: הוא היה אומר הכל נתון בערבון. ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה. והחנוני מקיף. והפנקס פתוחה. והיד כותבת. וכל הרוצה ללות בא ולוה. והגבאים מחזירין תדיר בבל יום. ונפרעין מן האדם לדעתו ושלא לדעתו. ויש להן על מי שיסמוכו. והדין דין אמת. והכל מתוקן לסעודה:
הוי קל לראש. הקל את ראשך והוי רך כקנה. שהולך לכאן ולכאן. וזריז כאדם קל להקביל פני ראש העיר ושופטיה. ונוח לתשחורת. והוי נוח אצל [ראש] העיר שתלך אחר דברו. ואחר עצתו. ואל תתגרה בו. ואל תעמד כנגדו. וכן אתה כשתהיה נוח אצלו כל אשר תחפוץ תעשה. וכן מתלין מתלא. עבד מלך מלך. הדבק לשחוור וישתחו לך. תשחורת. הוא הממונה של מלך לעשות אנגריא בבני אדם. והעומד כנגדו מכבידין עליו עולו. ואונסין בהמתו ממנו. ומקילין לנוח להם. לשון תשחורת. כמו ממטי ליה ולחמריה לשחוור. וכמו לא חמור אחד מהם נשאתי. תרג' שחרית. תשחורת. קורביאה ב': שחוק ליצנות. גבוייש ב'. וקלת ראש בלדירא. מרגילין את האדם לערוה. שמתוך שהוא מיקל ראשו ושוחק את האשה סוף שהוא תובעה לזנות: מסורות. כגון אילו שכותבין בגליון הספרים. היא מסורת הגדולה. שכל הבקי בהן עומד על פתרון רוב המקרא ואינו טועה בהן. להחליף דבר בדבר. סייג. גדר. לעושר שמתוך כך מתעשר. שנאמר עשר תעשר. ופירשו חכמים בתענית. עשר בשביל שתתעשר. ומתמה. ומי שרי לנסויי הק' והכ' לא תנסו. ואמרי' חוץ מזה. שנאמר ובחנוני נא וגו'. נדרים סייג לפרישות לא איתפרש. ויש לפרש שאם קיבל לפרוש מכל דבר מכיון שנדר. הוא נזהר ביותר ומקמי מר רב יהודאי גאון. שאלו. נדרים סייג לפרישות. ואמר הדין גמרא דאית בנדרים. הא דתקינו חכמים קונם קונס. דילמא אית למימר נדר לה' וכי אמר הכי מאי הוי דילמא אית למימר לה' נדר. סייג לחכמה שתיקה. שמתוך כך שנזהר לשתוק הוא מתחכם בדבר וזהיר בתשובתו. ואינו נבהל להשיב. וכן הוא אומר אויל מחריש חכם יחשב ואמרו חכמים יפה שתיקה לחכמים. ק"ו לטפשים: חיבה יתירה נודעת לו. כלומר חיבה יתירה חיבבו שנבראו בצלם אלהים עצמו. שנאמר כי בצלם אלהים. בצלם אלהים עצמו עשאו המקום. ואית דלא גרסי הא. דכיון דאין לצור דמיון ולא תמונה מי שאומר כזה חיישינן שמא מין הוא. ואף כי בצלם. אית מתרג' ארי בצלמא ה' עבד. ולא בצלמא די"י. ובעברי היקף גדול בצדין של בצלם לפיסק הטעם. להכין פתרונו. כמו שפירשו בהכל חייבין בויעלו עולות וכן נקוד כי בצלם בצלם כלי חמדה. תורה שהיא כלי חמדה. שנאמר ויקר מכלי חמדה. ואומר לא יערכנה זהב וזכוכית. שבו נברא העולם. דכת' בראשית ברא אלהים. ואין ראשית אלא תורה שנאמר י"י קנני ראשית דרכו. ואומר ואהיה אצלו אמון. אמרה תורה אני הייתי כלי אומנותו של הק'. בתחילה. שבה נסתכל וברא את העולם. בברייתא דר' אושעייא. כי לקח טוב. וגו. הרי שטובה ויפה לישראל. ואם לא שמקרא מבואר הוא יש לנו ראייה מן התורה. שנאמר ראה נתתי לפניך החיים וגומר. ועוד טוב משמוע גדול וחשוב. הכל צפוי. הק' צופה כל מעשה בני אדם. שנאמר (כי) עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ. וכשבא לעשות שלא כהוגן הוא רואה ויודע. ואעפי"כ אינו מוחה בידו. אלא הרשות נתונה ביד כל אדם. רצה חוטא. רצה נמנע מלחטוא. דכת' ראה נתתי לפניך וגומ'. וכת' ובחרת בחיים. אין לומר לאדם בחר. אלא בדבר שיש לו רשות לבחר. אלמא הרשות בידו. ואית דאמרי הכל צפון. מלמד שכל מעשיהם של בני אדם צפונין הן אצל הק' שנאמר הלא הוא כמוס עמדי. ועד כאן מדברי ר' עקיבא. וההיא נמי דהכל נתון בערבון. ואני מצאתי בתוספתא. ועד כאן מדברי ר' ישמעאל הן. ונר' שיבוש הסופר. דא"כ מיקמי מילתיה דר' עקיבא הוה ליה למיתנינהו. לבתר מילתא דר' ישמעאל. ובטוב העולם נידון. מלמד שהק' מפרנס עולמו בטובו. אבל לא על פי רוב המעשה. אעפ"י שיש בעולם חוטאים ויש עושין צדקה וזכות. העולם נידון בטובתו של הק'. שאינו הולך אחר רוב מעשיהן המקולקלין שלא להחריב עולמו. ומ"מ מעשיהן גנוזין להפרע מהן ליום הדין. מניין אנו למידין מברייתו של עולם עד שלא ניתנה תורה. כדאמר בערבי פסחים הני כ"ו חסדו שבהלל הגדול כנגד מי. כנגד כ"ו דורות שמאדם ועד נתינת התורה. שאילו לפי מעשיהן היה העולם מתחייב שלא היה להן זכות. וזן אותם בחסדו. ואומר תכין בטובתך לעני אלהים. וזהו שאנו אומ' בברכת הזן. נותן לחם לכל בשר כל"ח. ובטובו. כו'. שהעולם ניזון בטובתו של הק'. כך קיבלתי. אבל לא לפי רוב המעשה. כדפרי'. ואני מצאתי במשניות הכל לפי רוב המעשה. ופי' כל זה שאמרנו שהעולם נידון בטובה הוא מפני רוב מעשיו שהיו רעים ואוכל חלקו בעולם הזה; הכל נתון בערבון. כל מה שהק' מקיף את האדם ע"י ערב הוא נותן לו ומקיפו משנולד. ונשמתו של אדם ערב בכל האיברים. וכשזכו הן. זכתה היא. וכשלא זכו. היא נדונת עמהן. שנאמר יקרא אל השמים מעל. זה נשמתו של אדם שנבראת מן השמים. ואל הארץ לדין עמו. זה הגוף שנברא מן האדמה. ומצודה פרוסה. זהו מצודתו של מלאך המות. שאין אדם יכול להשמט מיום המיתה ומיום הדין. כמה שנאמר כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה ואומר אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. החנות פתוחה. זה דרך הטוב והרע שנפתחין לו לאדם דכת' ראה נתתי לפניך וגו'. ועוד כת' אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. ודרשו חכמים בא לטמא פותחים לו. שבדרך שאדם רוצה לילך רגליו מוליכות אותו. ומניחין אותו לחטוא אבל לאחר מכאן נפרעים ממנו כחנוני הזה שמניח ליקח את אשר לו באמונה. ומאמין בהם הרבה. ואחר כך חוזר ותובע הכל. וזה שאמר החנוני מקיף. זה יצר הרע שמקיף לאדם מעט מעט כדי שימלא ספקו. וכיון שנתמלא ספקו יצר לו וכל יד עמל תבואנו: והפינקס פתוחה. זהו פינקסו. שנכתב מה שעשה. זהו שאומר הכת' גלמי ראו עיניך. הפינקס פתוחה. ומזומנת לכתוב כל מעשיו של אדם. פנקס. היא טבלאות של גלחים. ומדרש איכה רבתי מוכיח. דאמר ההוא. חזית בפילמאי חד פנקס דאית ביה ד' לווחין. ובמסכת כלים שנינו. פינקס שיש בה בית קיבול שעוה. והכי הוי אורחא דמילתא. ובתלמוד שני לווחי פינקס. והיד כותבת. כדכת' אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת. וכת' וביד כל אדם יחתום. ואמרו חכמים אעפ"י שגלויים וידועים הן לפני המקום נכתבין הן משעה שנוצר אדם. כתובים לא נאמר אלא יכתבו. ואומר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ואומר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. ללמדך שני מלאכים מהלכין ומלוין לו לאדם ביום. ושני מלאכים אחרים מלוים לו בלילה. אותן שמהלכין עמו ביום כותבין מה שעושה ביום. ואותן שמהלכין עמו בלילה כותבין מה שעושה בלילה. ובאים ומעידין לפני הק' והגבאים מחזירין. מלאכי המות הם הגבאין. שמשתלחים בחמתו של הק' להפרע על עסק עבירות שהקיפוהו והמתינו לו שמא יעשה תשובה. משנתמלאת ספקו. ומחזירין ומחבבין אותו תדיר. כלומר אילו פירות מעשיהן של רשעים שהן עונשין בעולם הזה. והק' פורע מהן בין מדעתו כו'. בין רוצה וחפץ בין אינו חפץ. כחנווני שכותב על פינקסו ונפרע מן האדם לאחר מיכן. ומחבב עליו תמיד עד שמוציא ממנו כל אשראיותיו. בכל אשרי גבאי בעיא. רצה מדעתו. רצה על כרחו. וכן הוא אומר במלאות ספקו יצר לו. ואומר ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו. ואם תאמר עבירה יש לה קרן ואין לה פירות שנאמר אוי לרשע רע כגמול ידיו יעשה לו. כבר פירשנו באשה נקנית. עבירה לה שיש פירות אם עושה פירות אוכל פירות. אבל קרן כולו קיים לעולם הדין: ולצדיק אמרו כי טוב שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו: ויש להם על מה שיסמוכו. אילו טעמים שאמרנו על כל אחת ואחת והדין דין אמת. מה שק' דן. דין אמת הוא שבדין נפרעין ממנו. והכל מתוקן לסעודה. מצאתי כת'. אילו משניות שמתוקנות לסעודה ללמוד שמשם תצא כל התלמוד. ואינו דומה עיניין לכאן. ועוד והלא שנינו התנאים מבלי עולם. והוה ליה למינקט תלמוד: ע"א ויש להם על מה שיסמוכו. ויש לגבאין שהולכין לגבות ממון החנווני המקיף על מה שיסמכו על פירעון זה שהן גובים. שהרי אינם גובים לצרכם אלא שליחות חנווני הם עושין ועליו הם סומכין. שהזקיקם לכך. והדין דין אמת כלומר בדין הוא שיגבה החנווני המקיף מעותיו מהן על יינו ששתו. והכל מתוקן לסעודה. כלומר מה שאינו יכול לגבות מהם מעט מעט הוא מניח בידם ומייחד אותם לצורך סעודה אחת שהוא עתיד לתקן ביום פלוני לקרוביו שיבואו אצלו ואז יצטרכו לו. כך הק' שולח שלוחיו לחזור ולפשפש על דרכי בני אדם ולגבות חובותיהן בין מדעתם בין שלא מדעתן. ויש להם לשלוחיו על מי שיסמוכו. שהרי הם סומכים על המקום ששלחם על כך. והדין דין אמת. שבדין הם עושין והאמת עמהן. וכל מותר פשעיו מזומנין ומוצנעין ליום אחר שעתיד לבא עליהם דהיינו ליום הדין: ור' משולם בר' קלונימוס איש רומי פי' לסעודה. ליום המיתה. כדאמרינן לקמן סוף אדם למות. הכל למיתה הן עומדין. שנאמר הכל כאשר לכל מקרה אהד לצדיק ולרשע. לסעודה. זה כינוי של מיתה. מלמד שכל מתוקן למיתה. ולמה נקרא שמה של מיתה סעודה ללמד שכשנקראין בני אדם לסעודה הכל נכנסין בפתח אחד. אבל כשיושבין אין יושבין בעירבובייא אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא. הכל לפי כבודו. אף בשעת פטירתו של אדם מקרה אחד לצדיק ולרשע. ולעיניין כבוד. לסוף נוטל כל אחד ואחד לפי מעשיו. כמה שנאמר בעדן גן אלהים היית. ואומר כי הלך האדם אל בית עלמו. שלכל אחר ואחד עושה לו הק' מדור לפי כבודו. כמו שמפורש בפ' גן עדן. שיסד ר' יהושע בן לוי. וזהו שאמרו מתוקן לסעודה לכל אחד ואחד בגן עדן יש לכבודו. ויש לגנותו. כאותה ששנינו בשבת בס"פ שואל. בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ופי' יותיו חתנו של ר' מאיר משום ר' מאיר שהקב"ה עושה כמי שמזמין את הצדיקים ואת הרשעים הללו בבנדים נקיים והללו בבגדים צואים. והק' מזמין להם ויושבין אילו ואילו. הללו אוכלים והללו רעיבים שנאמר לכן כה אמר אדני אלהים הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו וגו':