שנה.
אותו שעבירות של עריות בידו. לפי שעריות היא עבירה המצוייה שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתם. או שמא עשה שום חט ויחזור בתשובה. כדאמ' בפ' בתרא דיומא ובפ"ק דשבועות. חומר ביום הכיפורים מבשעיר. דאילו יום הכיפורים מכפר עד שתחשך. ועוד שאנו מחננים לפני הבורא. שכשם שהזהירנו על העדיות שאמ' ערות אשה ובתה לא תגלה. כמו כך אנו מבקשין שלא יגלה ערוותינו מחטאותינו ומעוונותינו וישליך במצולות ים כל חטאותינו: וביומא פ' שני שעירי אמרי' דבר אחר. גזירה. אני י"י. אני י"י גזרתים שאין לך רשות להרהר בהם. ת"ל אני י"י בסוף הפרשה גבי עריות. ולפיכך אומ' פרשה עריות במנחת כיפור. שדומה לעניין. כמו עריות שאסרתי לכם שאין להרהר אחר העניין. כך שעיר המשתלח אין להרהר עליו: כך מצאתי בסדר לותיר: ת':
וקורין נ' מן כמעשה ארץ מצרים עד סוף הסדר. והשלישי מפטיר ביונה: משום תשובת אנשי נינוה: והמפטיר בנביא במנחה חייב לברך שש כמו שבירך ליוצר. ת'. ומסיים מקדש ישר' ויום הכיפורים. ואם שבת הוא יאמר מקדש השבת ישר' כו'. ואעפ"י שאלמלא יום הכיפורים אין נביא במנחה בשבת ת': ואחר כך מיד עומדין להתפלל מנחה: ואין אומ' אשרי וסדר קדושה ובא לציון עכשיו עד לאחר המנחה. כדי להפסיק בין מנחה לנעילה. שבעלילה זו אתה מתחיל בנעילה:
כך נמצא בתשובות בשר על גבי גחלים: ממנהג שתי ישיבות:
ואל תשיבנו שבת. שהרי בשאר שבתות שאדם בא מביתו ועומד לספר תורה במנחה תיקנו לה תהילה לדוד. וסדר קדושה. אבל כאן שיורד ממוסף אוחז מיד ספר תורה ודיו. וכהפלגת מוסף מיוצר. כך הפלגת מנחה מן מוסף: אמנם בנעילה שאין לה הפסק פותחין בתהילה. ובא לציון:
למנחה אחד יחיד ואחד ציבור מתפללין כמו ליוצר: ושליח ציבור אומ' לאחר עושה השלום אבינו מלכינו: ויש אומרים שאומרי' ברכת כהנים במנחת של יום הכיפורים. ולא היא. דאמ' רב נחמן הלכה כר' יוסי. דאמ' מנחה אין בה נשיאות כפים. נעילה יש בה נשיאות כפים. מאי טעם' מנחה דאיתא כל יומי. ושכיחא בה שכרות גזיר' מנח' דהשתא אטו מנחה דשאר יומי. אבל נעילה דליתיה בכל יומי. כיון דלא שכיח' בכל יומי לא גזרי' ביה. ומסקינן התם בפ' בג' פרקי' בתענית אלא האידנא [בגליון הכתב יד נכתב: (א) פי' בכל שאר תעניות.] מאי טעמ' פרסי כהני ידייהן במנחתא דתעניתא. ומשנינן כיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרסי משום אפושי ברחמי ונגהי עד נעילה. כתפילת נעילה דמיא. הכי מסקנא דתלמודא והכי מורין בי מדרשא. גם בתשובות הגאונים כן. ובשאלתות דרב אחא בפרשת נשא. אמר הלכה כר' יוסי דבנעילה סלקין. במנחה לא סלקין. והאידנא דקא סלקין במנחה. כיון דנגהין ברחמי עד זמן נעילת שערים כיומא דכיפורי הויא לה כתפילת נעילה ולא מיחלפא. תכף לחתימה שלאחר מנחה. מיד אומ' אשרי. ובא לציון. סדר קדשה. ועומדין להתפלל תפילת נעילה. ומתפללין כמו ליוצר. אלא שבמקום כתיבה יאמר חתימה. מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו. אין צריך לומ' חותם יצוריו. שהרי אין כת' כאן כתיבה. אלא כמו זכרינו. לאחר עושה השלום יאמר וידוי. תבא לפניך תפילתנו. עד והנגלות אתה יודע: ובמקום אתה יודע רזי עולם. יאמר אתה נותן: ת'. פלוגת' היא בנעילת שערים בסוף יומא. דרב אמ' צלות' יתירתא. ושמואל אמ' מה אנו. עולא בר רב נחית קמיה דרבא פתח באתה בחרתנו. בצלותא יתירתא כרב. וסיים במה אנו. כשמואל. ושבחיה רבא. ואנן בהכי קיימינן. כדי לצאת ידי שניהן: ונהי דשליח ציבור חתים מקדש ישר' ויום הכיפורים כבשאר צלותי משום דאומרה באמצע תפילה מיהו יחיד האומרה אחר תפילתו חותם בה בוידוי האל הסולחן: מגו דגמרא דוידויא הוא. דהא ר' מאיר הוא דאמ' בנעילה. מתפלל אדם שבע ומתודה. וחותם בוידוי. ורבנן לא פליגי עליה. אלא אם בא לחתום בוודוי חותם. וכן פי' הקונטרס בסוף יומא. דר' מאיר ורבנן אנעילה קיימי. והרי תפילת ערבית דקיימ' לן רשות היא. ומצלינן לה כי חובה. חתימת וידוי נמי לא גרעא הכא. בין למר. ובין למר. דבר נאה ומתקבל. ולכך תמצאנה במחזורים ישנים. ואשר לא ידעו מחקוה מבלי דעת: תם: ת':