שסד.
הילכות לולב.
אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו אלא א"כ נותנו לו במתנה. אבל בשאול אינו יוצא ידי חובתו. ולא בגזול. והני מילי ביום הראשון. ובשאר כל ימי החג אדם יוצא בלולבו של חבירו: מנא הני מילי. דת"ר ולקחתם. שתהא לקיחה לכל אחד ואחד. מדהוה ליה למיכתב ולקחת. וכתב ולקחתם. לכם. משלכם. להוציא את השאול ואת הגזול. מיכן אמרו אין אדם יוצא ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו. אלא א"כ נותנו לו במתנה: ומעשה בר"ג ור' יהושע (ור' עקיבא ור' טרפון) [ור"א בן עזריה ור' עקיבא] שהיו באים בספינה ולא היה לולב אלא לר"ג בלבד שלקחו באלף זוז. נטלו ר"ג ויצא בו. (נטלו) ונתנו לר' יהושע בן לוי ויצא בו. נטלו ר' יהושע ויצא בו ונתנו לר' אלעזר בן עזריה ויצא בו. ונתנו במתנה לר' עקיבא. נטלו ר' עקיבא ויצא בו. והחזירו לר"ג. למה לי למימר החזירו. מילתא אגב אורחיה קמ"ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. כדרבא דאמ' רבא הנותן לולב לחבירו על מנת שיחזיר (בו) [לו]. נטלו ויצא בו. החזירו לו יצא. לא החזירו לו [לא] יצא: למה לי למימר שלקחו באלף זוז. להודיע כמה מצות חביבות עליהן. פי' למה לי למימר החזירו. מה אנו למידין דאיצטריך לתנא למיתנייה במתני'. הא קמ"ל דר"ג על מנת שיחזירו לו נתנו להם. ואפי' הכי הויא מתנה עד שיצא בו. דהחזירו יצא. דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. והרי החזירו. אבל אם לא החזירו איגלאי מילתא דמעיקרא גזול הוא בידו:
פסק. ש"מ שצריך אדם לדקדק על לולב ואתרוג ביום טוב ראשון שיהו שלו גמור ולא שאול. וכל שכן בגזול דלא נפיק: וכל בני העיר שאין(שאין) להם אלא לולב ואתרוג אחד צריך שכולם יהא דעתם ליתנו לכל אחד בשעה שמברך בו. או כולם (יפקידוהו) [יפקירוהו]. ואותו שיקחהו לצאת בו יהא זוכה מן ההפקר. ולאחר שבירך בו צריך שיהא גם הוא מפקירו. או נותנו במתנה לחבירו הרוצה לצאת אחריו: וכן (יעשה) [יעשו] כולם. ומי שאינו מדקדק בדבר אינו יוצא ידי חובתו: ובשאר ימות החג. דליתנהו בנטילת לולב אלא מדרבנן. אדם יוצא בלולבו של חבירו. דהא כת' ולקחתם לכם ביום הראשון. ראשון דווקא: והיכא דמיקלע יום טוב הראשון של חג בשבת. לא מפקי להושענא. ולא מברכינן ביה. ואע"ג דכת' ביום הראשון. ואמור רבנן ביום ואפי' בשבת. הני מילי במקדש. אבל בגבולין לא. מאי טעם' אמ' (רבא) [רבה] גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמ' דלולב. והיינו טעמ' דשופר. והיינו טעמ' דמגילה: פי' ללמוד נענועו או ברכתו. ויעבירנו. כו'. ואם תאמר הוה ליה למימר ויוציאנו. דהא הוצאה קדמה להעברה. איכ' למימ' דאפי' (לו) [הוא] בשדה ולולב בידו יש לגזור אהעברה. ולכך נקט העברה: אינמי ההיא במאי עסיקינן שיש (סטין) [סטיו] שהוא מקום פטור סמוך לביתו. דמשום הוצאה לא מיחייב כדמוכח בפ"ק דשבת. אינמי שפינה הלולב מזוית לזוית ונמלך עליו והוציאו. דמשום הוצאה לא מיחייב שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך: אי נמי דמשום הוצאה לא מיחייב דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור. ואחרי שילך אצל בקי וידע דין נטילתו יעבירנו. דתו אינו טועה. שהרי כבר נפיק חובתיה: ולא נהירא דהא אמרי' פ"ב דביצה. דכולי עלמ' מיהא כלים בשבת לא (מטבללינן) [מטבילינן] ומסיק גזירה שמא יעבירנו. והתם ודאי ליכא למיפטר להוצאה משום האי טעמ'. דמאי טעה בדבר [מצוה] שייך התם: אינמי להכי לא נקט הוצאה. כי טפי ידועה הוצאה שהיא מן התורה. ולא מצינו שחשו חכמים בדבר: ואי משום לא יצא החייט במחטו שמא ישכח ויצא. ההוא ויצא. ויעביר קבעי מימר שהרי הוא יצא מקודם חשיכה. והכי קאמ' לא יצא במחטו קודם חשיכה. שמא אחר חשיכה יצא עמה בדרכים כאשר היה יוצא מבעוד יום והיינו העברה: גי'. ואם תאמר הא דאמ' רבא הילך אתרוג זה על מנת שתחזירו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא. החזירו אמאי יצא. והתנן בנדרים פ' השותפין. כל מתנה [שאינה שאם] (שהיא) הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. מההיא מעשה דבית חורן ובקידושין מייתי ליה. והבא לאפוקי הוא דיהבתיה נהליה. ולא לאקדושי. דכיון דלא מצי מקדיש ליה היך נפיק ביה. תריץ. הא מיהא מצי לאקדושיה ולמיפרקיה ולאהדורי. וקא מיתהני מיני שוה פרוטה. בההיא (תנאה) [הנאה] דקמקדש ליה: ואם תאמר אמאי אם לא החזירו לא יצא והא קמסיק בגיטין פ' (הניזקין) [מי שאחזו] דתנאי בדבר אחד ומעשה בדבר (אחד) [אחר] בענן. וכי מעשה דתנאי בני גד ובני ראובן דאמרי' בקידושין פרק האומר. כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי. ובעינא תנאי כפול. ותנאי קודם למעשה. והן קודם ללאו. ושלא יהא מעשה ותנאי בדבר אחד. וא"כ אמאי לא יצא. דהכי ליכא חד מהני. תריץ משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה: גימ': ואם היה חסר אחד מארבעת מינים שבלולב אינו יוצא ידי חובתו. דת"ר ארבעה מינין שבלולב שניש מהן עושין פירות ושנים אין עושין פירות. העושים פירות יהיו זקוקים לשאינם עושים פירות. ושאינם עושים פירות יהו זקוקין למי שעושין פירות. ואין יוצאין ידי חובתן עד שיהו כולם באגודה אחת. ובן הוא אומ' (בונה) [הבונה] בשמים (מעליותיו) [מעלותו] ואגדתו על ארץ יסדה (עמוס ט׳:ו׳): פי' עושין שירות אילו תלמידי חכמים שהן מבקשי' רחמים על בעלי בתים שינצלו מבל מיני פורענות. (כד שלחו מיתם) [ כדשלחו מתם] (ובעון) [יבעון] רחמי אתכליא על עליא. שאילמלא עליא לא מיתקיימין אתכליא. ושאינן עושין פירות. אילו בעלי בתים שצריכין לעשות נחת רוח לחכמים ולתלמידיהם. פי' לולב ואתרוג שעושין פירות מכפרי' על בעלי בתים שאינן עושין פירות. והדס וערבה שאין עושין פירות מכפרים על תלמידי חכמים שעושין פירות. ותניא ארבעת מינין כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהם: לא מצא אתרוג לא יביא פריש ולא רימון ולא דבר אחר. וכולם כמושין (כבושין) [כשרים] יבישים פסולים. פי' פריש קויינץ. פשיט' מהו דתיימ' לייתי שלא תשתבח תורת אתרוג. קמ"ל דא"כ נפיק מיניה חורבא. כמושין פלטירש ב': וצריך למיהוי שיעור הדס וערבה שלשה טפחים. ואי טפי מג' טפחים כשר. בציר מג' טפחים פסול. דת"ר וכבר עלו זקני ב"ש וזקני ב"ה לעליית בן בתירא ואמרו לולב אין לו שיעור כלל. והתנן לולב שיש בו שלשה טפחים בדי לנענע בו כשר. אלא אין לו שיעור למעלה דאי טפי מג' כשר. אלא יש לו שיעור למטה דאי בציר מג' טפחים פסול: