Machzor Vitry, Laws of Tisha B'Av 264

רסד.
בתשעה באב כך הוא הסדר: ערב ט' באב במנחה מקדימין לבית הכנסת ומתפללין תפילת המנחה. ואין נופלין על פניהם ויוצאין מבית הכנסת ואוכלין ושותין מבעוד יום וסעודה המפסיק בה ערב ט' באב לא יאכל על השלחן אלא על גבי קרקע ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא שני תבשילין. ויש (פירושין) [פרושים] שמונעין מכל ליפתן אלא פת ומלח ומים במשורה. ויש פרושים אוכלין ביצה אחת לבדה מין מאכל שאין לו פה. כגון ר' יצחק בר יהודה: ת'. ובקונטרס (לוהיר) [לותיר] מצ' לא יאכל שני תבשילים כגון עדשים ופולין. וכל שהוא מבושל אפילו ביחד כגון מילת מגבינה ובצים טרופים בה (לא) הוי שני תבשילין. וכל שני מיני פירות מותר דאין זה שני תבשילין. ע"כ: ובקונטרס דמסכת כלאים מצי לא יאכל שני תבשילין. כלומר שני בישולין כגון דג מבושל וביצה מבושלת. או אפילו קטנית לא יאכל ב' מיני תבשיל. ופר"ח אפילו אורז ועדשים. כל דבר שאוכל כמות שהוא חי אין בישולו קרי בישול ואפילו (בושלו) [לבשל] יכול שני תבשילין כאילו. ועוד בשלהי תענית. לא יאכל בשר ולא ישתה יין. תנא (אכל) [אבל] אוכל הוא בשר מליח ושותה יין מגיתו. בשר מליח עד כמה. פי' ישהא שאין בה שמחה כשלמים. שני ימים ולילה אחד. עד אין בה שמחה. דתוך הזמן כת' בהו שמחה. וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו'. ולגבי תשעה באב מידי דאית ביה שמחה אסור. יין מגיתו. כל זמן שהוא תוסס. וכמה תפיסתו שלשה ימים: ומתקנין מתשעה באב למוצאי תשעה באב: ת': אמרו עליו על ר' יהודה בר אילעי שהיה יושב בין תנור לכיריים ואוכל ביצה אחת ושותה לוג מים ומפסיק. לערב שורה מפה במים ומנגבה למחר מקנח בה ידיו לנקיון ומעבירה על פניו לנהור. ולא מושיט אצבעו במים משום תענוג. כי אתא רב דימי א' ערב תשעה באב מביאין לו לר' יהושע בן לוי [מטפחת] ושורה (אותם) [אותה] במים ועשה אותה כמין כלים נגובים ולמחר מקנח בה ידיו. אבל יום הכיפורים דאסירא ליה סחיטא אין שורין כלל ומוטב להושיט אצבעו במים לשום ניקיון ובהכי לא הוי תענוג: תני זעירא בר אחא ערב יום הכיפורים מביאין [לו] מטפחת נגובה ומקנח בה פניו ידיו ורגליו שהיו שרויין במים של רחיצה. למחר מעבירה על גב עיניו ואינו חושש. סחיטא ליכא. דנגובה הוייא. תענוג ליכא משום מיעוט מים דשריית ידיו דעיילי לגווה כי מעבירה על גבי עיניו למחר הא קא מינגבא וליכא אלא רטיבא בעלמא: לאחר תפילת ערבית קורא שליח ציבור איכה. ומקונן לעגמת נפש. ואי קרו כולהו ליכא עגמת (ואיכול) [ואינו] אלא כקורא בתורה הוי: וחוזר על זכור י"י מה היה לנו. והציבור עונין אחריו אחר כל פסוק ופסוק זכור י"י מה היה לנו. אוי הביטה וראה את חרפתינו (או) [אוי] מה היה לנו. ומפסוק ואתה י"י לעולם תשב עד סוף הספר אומרים יחדיו השליח ציבור והציבור. ואין מוסיף אוי. מפסוק זה ואילך: ושוב אומ' קינות לשברון לב ועגומת נפש. ואחריהן יעמוד לסדר קדושה ומתחיל ואתה קדוש. ואינו אומ' ובא לציון גואל. לפי שאין גאולה בלילה. וכן אינו אומ' ואני זאת בריתי. דנראה כמקיים ברית על הקינה. ועוד לא ימושו מפיך לא שייך למימר בו ביום. לפי שהכל בטילין בו. ובאבל שרי למימר שאם אבל אסור בתורה המנחמין מישרא שרו. ואומ' קדיש. ואינו משלימן: והולכין (לכתיחם) [לבתיהם] ואינן נותנין שלום זה לזה אלא כנזופים ואבילים פונה איש לביתו בלא דבר. ת'.