שנט.
פסק. מיכן אנו למידין שעושה סובה בתוך ביתו אין צריכין לסלק מן הגג אותם נסרים שקורין לטש. דהואיל שחמתן מרובה מצילתן על ידי האויר שביניהן הרי הן כמי שאינן. ולא מיפסיל סכך תחתון משום סוכה תחת סוכה: היכי דמי דתחתונה פסולה משום סוכה תחת סוכה. וקיימ' עליונה בתוך עשרים לגגה של תחתונה. דהוא קרקעית של עליונה: פשיטא. דכי חד מינייהו חמתה מרובה מצילתה לאו סוכה תחת סוכה היא. ומאי אשמעני' ר' ירמיה. תחתונה כשירה ועליונה פסולה אצטריכא ליה. כדקיימ' עליונה בתוך עשרים. מהו דתימ' ניגזר למיפסיל תחתונה. משום דזימנין דקיימא עליונה למעלה מעשרים ולא מסיק אדעתיה למיחש אתחתונה. משום צירוף פסול עם כשר. ומדחזי לעליונה חמתה מרובה. [סבר] דכמאן דיליתיה הוא ולא פסיל תחתונה. קמ"ל דלא גזרינ' הא אטו הא:
סוכה המעובה כמין בית אע"פ שאין [הכוכבים] נראין מתוכה כשירה. פי' המעובה שסכך שלה עב מאד: ת"ר אין הכוכבים נראין מתוכה כשירה. אין כוכבי חמה נראין מתוכה. ב"ש פוסלין. וב"ה מכשירין. פי' כוכבי חמה. כשהחמה זורחת עליה. ואין זהרורי המה נראין מתוכה אין זו דומה לסוכה. אליב' דב"ש. וב"ה מכשירין. אבל אם סיכוכה עבה הרבה שאין הכוכבים נראין מתוכה. כשירה אפילו לב"ש. וי"ל אע"פ שב"ה מכשירין דיעבד. מיהו לכתחילה בעי שיהו כוכבי [חמה] נראין מתוכה. לפיכך יש להחמיר לעשות לכתחילה הסיכוך שיהו כוכבי חמה נראין מתוכה: ת"ר אוכלין אכילת עראי חוץ לתוכה. ואין ישינים שינת עראי חוץ לסוכה. מאי טעמ' אמ' רב יוסף גזירה שמא ירדם. ורבא אמ' אין קבע לשינה. וכמה שינת עראי. תני רמי בר יחזקאל כדי הילוך מאה אפה: תניא נמי הכי הישן בתפילין כו'. וכמה שינת עראי. כו': פי' אוכלין אכילת עראי כו'. נפקא לן מבסוכות תשבו. תשבו כעין תדורו. ומה היא דירתו של אדם לאכול בה אכילת קבע שלו. אבל אכילת עראי אוכל בלא דירתו. כמו אוכל בחצירו או בשדה ואינו מבקש דירה. וסברא היא. שלא הקפיד הכת' באכילת עראי. שתיית עראי נמי כששותה שתים או ג' פעמים אכל אם קובע סעודתו על היין כגון בני אדם ששותים בחנויות כל היום אסור: ירדם. שמא יחטפנו שינה וישן קבע. ורבא אמ' לשמא ירדם לא היישינן. וסוכה היינו טעמ' דאסיר שינת עראי. לפי שאין דירת קבע לשינה. אין בה חילוק בין קבע לעראי לעניין סוכה. שאין אדם קובע עצמו לשינה. דפעמים שאינו אלא מתנמנם מעט ודיו בכך. הילכך זו היא כוונתו:
פסק. הרי שמותר לאדם לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי היינו כביצה. ומותר נמי לשתות. דשתייה שלנו אינה אלא עראי: ומותר לאכול פירות הרבה חוץ לסוכה. דפירי לא צריכי סוכה. כדאמ' רבא במסכת יומא פ' אחרון כותבות פירי (סוכה) נינהו ופירי לא צריכי סוכה: וכן הלכה:
ואסור לישן אפי' שינת עראי חוץ לסוכה. כדאמ' רבא אין קבע לשינה. ותניא היה אוכל בסוכה וירדו גשמים ויצא חוץ לסוכה ואכל. פי' שיכול לצאת חוץ לסוכה משתסרח המקפה. שתקלקל הסעודה. ופסקו גשמים. ואחר כך כשאוכל בביתו. אין מטריחין אותו לחזור ולילך בסוכה. אלא עומד בביתו ויגמור סעודתו: והתם נמי תניא. היה ישן בתוכה וירדו גשמים ובא לישן בביתו אין מטריחין אותו לקום עד שיעלה עמוד השחר. ויעור משנתו: הילך ששנאם יהד. לפי ששוין בחומרותיהם. ואין להקל מלישן בסוכה יותר מן האכילה. הא למדת כל הישן חוץ לסוכה כלום חוטא ועובר על עשה: דברים הללו דברי הכל הם ואין לשנותם:
קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה. פי' מדרבנן. שמאי מחמיר. ומעשה נמי וילדה [כלתו] של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל הקטן: היכי דמי קטן שאינו צריך לאמו. אמרי' דבי ר' ינאי בל שנפנה ואין אמו מקנחתו. ריש לקיש אמ' כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא. פי' שאינו כרוך אחריה לקרות ולשנות עד שתבא אליו. אבל קורא ושותק לאו צריך לאמו הוא: ת'. ואם תאמר מאי שנא דגבי סוכה יהיב שיעורא דקטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה. וכדר' ינאי. וריש לקיש. וגבי ראיה יהיב שיעורא אחרינא לקטן שהגיע לחינוך. אם יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית. ובעירובין נמי יהיב שיעורא כמו בסוכה בפ' כיצד משתתפין. גבי קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב עמו ומפרש התם בעירובין ההוא שיעורא כבר ארבע כבר חמש. והינו שיעור גדול יותר מההוא דחגיגה שנותן לעיניין ראייה. וגבי לולב אמרי' קטן היודע לנענע בו ואינו שוה לא זה ולא זה. ונר' לר' דהכל מעין מצות קא יהיב שיעורא התם גבי סוכה דמצותה הוא לישן בה קא יהיב שיעורא לישן. כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא. וגבי לולב דמצותו בניענוע יהיב שיעורא ביודע לנענע בו. וגבי ראייה דמצות ראייה ברגלים. יהיב שיעורא ברגלים. וגם עירוב נמי הואיל דבצריך ואינו [צריך] לאמו קאי טע' קים להו הכי דעד האי שיעורא גריר אחר (לאמו) [אמו] וסמיך עלה מיכאן ואילך לא גריר: ותו סברא היא. גבי עירוב להשוותו לשיעור דסוכה דתלי בדעתא. דאית ביה דעת כוליה האי שאינו קורא אימא אימא. אבל דלולב וראייה לא תלי בדעתא לגמרי. והא דמיחייב בראייה בשיכול לאחוז כו'. היינו בביאה ליראות. אבל בקרבן עולה וראייה. אינו נראה לר' שיהא חייב. דהא אינו אלא מדרבנן כדי לחנכו במצות. ואי יביא עולה ראייה קמייתי חולין לעזרה. הואיל ומדאוריית' לא מיחייב. ועוד היאך ידחה עולתו יום טוב מאחר שאינו מחוייב מדאוריית'. וגם אפי' בחולו של מועד אינו חייב להביא מאחר שאינו מן התורה שהרי מביא חולין לעזרה: ריב"א: ת':
נשאול נשאל מאת רבינו יצחק על קורות ורהיטין. והתיר היתר גמור כי כן נהגו העם. ואין לשנות המנהג. ואם יעלה על לב איש עדיין מן תעשה ולא מן העשוי. דיי לנו באותו תעשה שנוטל הנסרים מן הלטש. וגם הסגן הלוי נשאל. והשיב כמו כן. אלא שצריך לסלק מן הנסרים כנגד כל הסיכוך. והעיד אחד לפני גור אריה. על הרב ר' אליעזר הגדול זצ"ל שהיה עושה סוכתו בתוך הבית ולא היה מסלק הלטש. והיה בעיניו מאד קשה הדבר על שנעשית בתוך הבית והיה מיצר מאד. והיתה חצירו בינו ובין שכינו. וקנאה כפלים בדמיה. ושאלו את גור אריה מפני מה היה מיצר. ואמ' להם מפני שהיה רוצה לקיים מצוה מן המובחר:
כן הורה ר' יצחק הלוי שאין מונעים מן הנשים לברך על לולב וסוכה. דהא אמרי' בפ"ק דקידושין כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. לאפוקי (דאינו) [דאינן] חייבות ואינן צריכות אבל אם חפיצות להביא עצמם בעול המצוה הרשות בידה. ואין מוחין לה. דלא גרעא ממי שאינו מצווה ועושה. ומאחר דמקיימת מצוה היא אי איפשר בלא ברכה. תרע דהא אמרי' הכל עולין למיניין שבעה ואפילו אשה. אלמא אשה עולה ומברכת. אע"ג דפטורה מתלמוד תורה דכת' ולמדתם אותם את בניכם. בניכם ולא בנותיכם. שמעי' אם רצת לקיים מצות עשה הרשות בידה. ואין כאן משום ברכה לבטלה: ת'. ורבינו ש"ח קאסר לנשים לברוכי אלולב וסוכה משום דפטירן וקא עבדי ברכה לבטלה. והכי נמי אכל מצות עשה שהזמן גרמא הוא. מפני חילול השם. אבל מותרות לישב בה בלא ברכה: ומצאתי בתשובות: ובני אדם שאין להם סוכה והולכין ומברכין בסוכת חביריהם וכסבורין שיצאו ידי חובתם. טעות הוא בידם. שהברכה אינה מועלת אלא במקום שיצא מדירת קבע שלו ונכנס בסוכה. משום דאמרי' תשבו כעין תדורו. צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. וההיא ברכה לבטלה היא. ועוד דאמרי' התם. ת"ר אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה. ולא אכילת קבע. וזה נמצא עובר על דברי חכמים שאוכל אכילת קבע חוץ לסוכה: מפי ש"ח: