שיז.
אמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל. א' הק' תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכיר לכם עקידתו של יצחק ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמיכם לפני: כל השופרות כשירין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן. א"ר יוסי והלא כל שופרות נקראו קרן. דכת' (יהושע ו׳:ה׳) והיה במשוך בקרן היובל. בשמעכם את קול השופר. ורבנן כל קרן איקרי שופר ואיקרי קרן. דפרה קרן איקרי שופר לא איקרי. שנאמר (דברים כג) בכור שור הדר לו וקרני ראם קרניו. ועוד אין קטיגור נעשה סניגור. [משום מעשה העגל. קטי תיגרא. בעל קטטה] (כן מצאתי בנוסח אחר). אין ראוי להיות סני תיגרא. וכן כהן גדול אין נכנס לפניי ולפנים בבגדי זהב כי אם בבגדי בוץ. משום זהב העגל: ומאי משמע דהאי יובל לישנא דדיכרא הוא. א"ר עקיבא שכן בערבייא קורין לדיכרא יובלא: שופר שנסדק ודבקו פסול. דיבק שיברי שופרות פסול. פי' דיבק בדבק שקורין גלוד. פסול. דהוה ליה כשתי שופרות: ת"ר ארוך וקצרו כשר. גררו והעמידו על גילדו בשר. ציפהו זהב במקום הנחת פה [פסול. שלא במקום הנחת פה] כשר. ציפהו זהב. מבפני' פסול. (פי' אם אם) [מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול. ואם לאו כשר]. ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. נתן שופר בתוך שופר ותקע אם קול פנימי שמע יצא. אם קול חיצון שמע לא יצא. פי' דאיכא חציצה. הפנימי מפסקת [הפכו ותקע בו לא יצא אמר רב פפא לא תימא דהפכיה ככתונא. (כתנת) כתונא. חלוק]. לעשות פנימי חיצון. אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב. ברותחין. מאי טעמ' אמר רב מתנה אמר קרא (ויקרא בה) והעברת. דרך העברתו. בבהמה מחיים בעינן: דיבק שיברי שופרות פסול. הוסיף עליו כל שהוא (פסול) בין במינו בין שלא במינו פסול. ר' נתן או' במינו כשר. פי' אם אינו מעכב את התקיעה. שלא במינו פסול. א"ר יוחנן הא דאמרת במינו כשר. לא שנו אלא שנשתייר רובו. אבל לא נשתייר רובו פסול. מכלל דשלא במינו אע"פ שנשתייר רובו פסול. איכא דמתני' לה אסיפא. שלא במינו פסול. א"ר יוחנן לא שנו אלא שלא נשתייר רובו. אבל נשתייר רובו כשר. מבלל דבמינו אע"פי שלא נשתייר רובו בשר: הילכך ניקב במשהו וסתמו שלא במינו. אם מעכב את התקיעה פסול. וכי קאמרי' אם אינו מעכב את התקיעה כשר (משהו) [במשהו]. אבל טפי אע"ג דנשתייר רובו פסול דעבדינין כתרין לישני דר' נתן לחומרא. דבמינו כשר. והוא דנשתייר רובו. שלא במינו פסול. ואע"ג משתייר רובו: ת':
על נקיבת השופר במקומי אני עומד. ולא חזרתי בי מימיי. אך הוספתי לחלוק על רבינו אחי שסותר ומוחק הספרים משום דלא איתמר בגמרא מתני' מני ר' נתן היא. (או') [או] דלא כר' נתן. ובכמה מקומות תמצא בתלמוד תנאים שחולקין על המשנה ולא יאמר התלמוד מתני' דלא כפלוני. או שיאמר התנא כמו המשנה ולא יאמר מתני' לפלוני הוא. ודוק ותשכח טובא ואין לשנות סוגייא בכך: וכל שכן שאין למחוק: פר"ת: ת': נסדק לאורכו פסול. לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר. ואם לאו פסול. וכמה שיעור תקיעה רשב"ג אומ' כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. פי' נסדק כלו וכן נסדק לרחבו כל רוחב הקיפו. אם נשתייר בו מן מקום הסדק עד מקום הנחת פה שיעור תקיעה כשר. דחשיב ליה כמאן דאישתקיל כוליה והוה ליה ארוך וקיצרו: היה קולו דק או עבה או צרור כשר. שכל הקולות כשירין לשופר. פי' צרור. כמו צריר של מנחות. לשון יבש. רוש בל': שלחו ליה לאבוה דשמואל קדחו ותקע בו יצא. פשיט'. כולהו נמי מיקדח קדחי להו. אמר רב אשי שקדחו בזכרותו. מהו דתימא מין במינו חוצץ. קמ"ל: פי' קדחו. נקבו. וקס"ד הנחת פה קאמר. שקדחו בזכרותו. פי' כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מן הראש ונכנס לתוכו. ומוציאים אותו מתוכו. (מה) [וזה] לא הוציאו אלא נקב את הזכרות:
התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטום אם קול שופר שמע יצא. ואם קול הברה שמע לא יצא. אמר רב הונא. לא שנו אלא לאותם שעומדין על שפת הבור. אבל לאותם העומדין בבור יצאו. פי' לפי שהן שומעין קול השופר לעולם: אמר רבא שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה חוץ לבור. פי' היה עומד בבור וחבירו תוקע ויצא לחוץ בחצי התקיעה. יצא בסוף התקיעה. ואשמעי' הכא דבמקצת תקיעה נמי יצא: שמע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר. ומקצת תקיעה לאחר שעלה עמוד השחר לא יצא. הכא לאו זמן חיובא הוא כאותן העומדין בבור. פי' קודם עמוד השחר לאו זימניה הוא. כדאמרי' במסכת מגילה. כל היום כשר לתקיעת שופר. ויליף טעמי מיום תרועה יהיה לכם (במדבר כ״ט:א׳) יום ולא לילה: אמר רבא בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא. פי' בשופר של ע"ז. ששימש בו ע"ז ונאסר בהנאה. כדאמרי' במסכת ע"ז אבד תאבדון את כל המקומות (דברים י״ב:ב׳). בכלים שנשתמשו לע"ז הכת' מדבר. ואם תקע יצא. דמצוה לאו הנאה הוא. כלומר מצות לאו ליהנות ניתנו. פי' לא ניתנו לישראל להיות קיומם להם להנייה אלא לעול על צואריהם ניתנו: אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו בשופר. המודר הנאה משופר אסור: שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום. פי' לילך חוץ לתחום לשמוע התקיעה. ואין מפקחין עליו את הגל. ולא עולין באילן. ולא רוכבין על גבי בהמה. ולא שטין על פני המים. ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות. ולא בדבר שהוא משום לא תעשה. פי' אין חותכין אותו אם בא לתקנו לא בדבר שהוא משום שבות כלי שאין לחתוך בו שופרות. כגון מגלא. שרפא ב'. דתיקון כלאחר יד הוא. ואין בו אלא משוש שבות. ולא בדבר שהוא משום לא תעשה. סכינא. דדרכו בכך. והוי מלאכה גמורה. מאי טעמא יום טוב עשה ולא תעשה הוא דכת' כל מלאכת עבודה לא תעשו. וכת' שבתון שבות. ותקיעת שופר עשה הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן. ולא קאמרינן הא קא מתקן מנא: ת"ר. תקיעות וברכות דעלמא. כגון תעניות. אין מעכבות זו את זו. תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים מעכבות זו את זו. מאי טעמא אמר רבא אמר להם הק' לישראל אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות. כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה בשופר. ושופרות. שתעלה תפילתך בתרועה לפניו:
בתוספתא ובמסכת ר"ה:
סדר תקיעות שלש של שלש שלש. שיעור תקיעות כשלש תרועות. ושיעור תרועה. כשלש יבבות. פי' סדר תקיעות ג'. אחת למלכיות. ואחת לזכרונות. ואחת לשופרות. של ג' ג'. תקיעה ותרועה ותקיעה. לכל אחת ואחת. שיעור תקיעה כו'. הכי קאמר ג' התקיעות כג' התרועות. שיעור תקיעה כשיעור התרועה. כשלש יבבות. שלש קולות בעלמא. כל שהן. ולא היינו שברים. כי שברים מרובים מיבבות: תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת. פי' תקע בראשונה פשוטה שלפני התרועה. תקע כדרכה ומשך בשנייה. תקיעה שלאחר התרועה משך כשתים לצאת בה ידי שתים. שהיה צריך לעשות זו אחר זו. פשוטה שלאחריה דמלכיות. ופשוטה שלפניה דזכרונות. אין בידו אלא אחת. דאפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן: ת"ר מניין שבשופר. ת"ל (ויקרא כ״ה:ט׳) והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים. וגו'. אין לי אלא ביובל. בראש השנה מניין. ת"ל בחדש השביעי פירש [דהא כתב לן בכמה דוכתא דיום הכפורים] בחדש השביעי הוא. והכא יום הכיפורים כת'. ומה ת"ל בחדש השביעי. שיהו כל תרועות של חדש שביעי שוות. ומניין שפשוטה לפניה. ת"ל והעברת שופר תרועה. פי' והעברת. פשוטי משמע. העברה קול אחד. דהעברה ביד לא מצית אמרת דיליף העברה העברה ממשה כתיב הכא והעברת שופר תרועה. וכת' התם ויעבירו קול במחנה (שמות ל״ו:ו׳). מה להלן בקול. אף כאן בקול. ומניין שפשוטה לאחריה. ת"ל תעבירו. פי' ביום הכיפורים תעבירו הרי העברה תחילה וסוף. ותרועה כתיבא בינתיים. והעברת שופר תרועה. תעבירו שופר. אין לי אלא ביובל. בראש השנה מניין. ת"ל בחדש השביעי. שיהו כל תרועות של חדש שביעי שוות. ומניין לשלש של שלש שלש. פי' מניין דהנך פשוטה לפניה ולאחריה. ותרועה באמצע. עבדינן תלתא זמני. לכל אחת ואחת פשוטה לפניה ולאחריה. ומניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה. פי' לפי שג' תרועות הללו לא נאמרו במקום אחד שהשתים נאמרו בראש השנה והאחת ביובל. ומניין ליתן את האמור בראש השנה ביובל. וליתן את האמור ביובל כראש השנה. שיהו כאן וכאן שלש. ת"ל שביעי שביעי לגזירה שוה. פי' נאמר בראש השנה בחדש השביעי. ונאמ' ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש. הא כיצד ג' שהן ט'. שיעור תקיעה בתרועה. שיעור תרועה כשלשה שברים: התקין ר' אבהו בקיסרי. תקיעה. שלשה שברים. תרועה. ותקיעה: שנייה תקיעה. שלשה שברים. ותקיעה: שלישית. תקיעה. תרועה. תקיעה: וסימנך קשר"ק. קש"ק. קר"ק. או תשר"ת. תש"ת. תר"ת: ולא ידעי' תרועה מאי היא אלא מדתרג' תרועה. יבבא גמרינן מאימיה דסיסרא. דכת' (שופטים ה׳:כ״ח) בעד החלון נשקפה ותייבב. ולא ידעי' אי גנוחי גנח. אי ילולי יליל. הילכך עבדינן הא והא. פי' גנוחי גנח. כאדם הגונח מלבו. כדרך החולים שמאריכין בגניחותם. ילולי יליל. כאדם הבוכה ומקונן. קולות סמוכים זה לזה. הילכך עבדינן הא והא. שברים ותרועה. דרחמנא כי אמ' תרועה באמצע פשוטה לפניה ולאחריה. הילכך בבבא קמא עבדינן תקיעה. וג' שברים. דילמא גנוחי גנח הוא. ועבדינן תרועה. דילמא ילולי יליל. ועבדינן תקיעה לפשוטה לאחריה. והדר עבדינן קש"ק קר"ק בתרייהן. דמספקא לן דילמא גנוחי גנח הוא. ולית בה ילולי. ואין לנו לעשות תרועה כלל. וקמפסקא תרועה בין שברים לתקיעה. פי' לפשוטה לאחריה: הילכך עבדינן בבבא תניינא קש"ק. תקיעה. שלשה שברים. תקיעה: ומספקא לן תו דדילמא ילולי יליל הוא ולית בה גנוחי. ואין לנו לעשות שברים וקמפסקי שברים בין תקיעה ראשונה לתרועה ואין כאן פשוטה לפניה. הילבך עבדינן בבבא תליתאה קר"ק. תקיעה. תרועה. תקיעה. אכתי יש לומ' א"כ קשר"ק למה לי. משום דדילמא גנח ויליל. הילכך עבדי' תרוייהו: אי הכי נעביד נמי איפכא קרש"ק. דדילמא יליל וגנח. ונעביד תקיעה. תרועה. שברים. תקיעה. הכי ליכא למימר דסתמיה דאיניש כי מתיילדא ביה מילתא ברישא גנוחי ננח. פי' גניחות ארוכות. קונפלייץ ב'. ותדר מייליל. פי' רצרייר ב'. הילבך תלתא בבי ותו לא. וכל כך למה כדי לערבב את השטן:
מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. פי' מי שברך. נתפלל תפילת המוספין ובירך תשע הברכות. ונתמנה לו שופר. תוקע. ומריע. ותוקע. בשביל מלכיות. וכן בשביל זכרונות וכן בשביל שופרות: טעמ' דלא הוה ליה שופר. הא הוה ליה שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו: רב פפא בר שמואל הוה קא מצלי ביחיד א"ל [לשמעיה] כי נחירנא לך תקע לי. פי' נחירנא נוחר בגרונו. לסימן שסיימתי הברכה. תקע לי. א"ל [רבא] לא אמרו אלא בחבר עיר. פי' לא אמרו שיהא תוקע לכל ברכה אלא בחבורת ציבור. אבל יחיד מברך על כולן. ואחר כך תוקע תשע תקיעות: תניא נמי הכי. כשהוא שומעו שומעו על הסדר ועל סדר ברכות. במה דברים אמורים בחבר עיר. אבל שלא בחבר שומעו על הסדר ושלא על סדר ברכות. ויחיד שלא תקע חבירו תוקע לו. יחיד לא בירך אין חבירו מברך לו. מצוה בתוקעין יותר מן המברכים. כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין. הולך למקום שתוקעין ואינו הולך למקום שמברכין. פשיט'. הא דאוריית'. והא דרבנן. לא צריכא אע"ג דהא ודאי והא ספק. פי' ודאי הוא לו שאם ילך אצל מברכים ימצא שם עשרה ויתפלל שליח ציבור ויוציאנו ידי חובתו. ואם ילך אצל תוקעים שמא כבר עמדו והלכו לביתם:
וזו התשובה השיב ר' יוסף טוב עלם:
בראש השנה מקום שיש שליח ציבור מתפלל יחיד תשע. ושומע עלינו לשבח וסדר תקיעתא מפי שליח ציבור. ויוצא ידי חובתו. שכך שנינו כשם ששליח ציבור חייב. כך כל אחד ואחד חייב. ר"ג אומ' שליח ציבור מוציא אחרי' ידי חובתם. ואע"ג שר"ג יחיד הלכה כמותו. דאמ' רב הונא אמ' ר' יוחנן הלכה כר"ג: אבל במקום שאין שליח ציבור חייב לומ' עלינו לשבח בתוך התפילה. שאפי' ר"ג לא אמ' אלא לאותן העומדים בבית הכנסת ושומעים מפי שליח ציבור. ולאנוסים שאינם יכולין לבא בבית הכנסת מפני האונס. אבל שאר העם לא פטר. דאמר רב אחא אמר רב שמעון חסידא פוטר היה ר"ג אפילו עם שבשדות. ולא מיבעיא הני דקיימי. ומקשינן תו. מעם שאחורי הכהנים שאינן בכלל ברכה. ומתרצינן. אלא כי אתא רב אחא א"ר שמעון חסידא לא פטר ר"ג אלא לאותם העומדים בבית הכנסת. ועם שבשדות דאניסי. אבל יחיד במקום שאין שליח ציבור חייב. והני דעיר נמי שאין באים בבית הכנסת אע"ג דיש שליח ציבור חייבין. שלא פטר ר"ג כו': וכשהן מברכין תשע ברכות היכא דליכא חבר עיר. יחיד אינו תוקע על סדר הברכות אלא לאחר תפילתו תוקע. קשר"ק. קש"ק. קר"ק. בזה אחר זה. דתנן מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר. תוקע ומריע ותוקע שלשה פעמים. ואמרי' טעמ' שלא היה לו שופר מעיקרא. אבל היה לו שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו. ואמרי' תו רב פפא בר שמואל קם לצלויי. (א"ר שמעיה) [אמר ליה לשמעיה] כו': וכן הלכה: וכשם שאין אומרי' סדר עבודה ביום הכיפורים אלא במוסף כך אין אומרי' סדר תקיעות אלא במוסף בלבד: ואע"פ שזריזין מקדימין למצות. הרי אמרו חכמים שעת השמד היתה ותיקנוה בסדר המוסף כדי שלא יכירו בהם אויבים. ושוב לא זז הדבר ממקומו ולא חזר ליושנו: וקריאת התורה מסדר המוסף. שהרי שנינו. בזמן שיש שני שליחי ציבור הראשון מקרא את ההלל. והשני מתקיע. מכלל שהשני מקרא את התורה. הא למדת שהיא מסדר מוסף. ועוד מטעם זה התקינו לתקוע אחר קריית התורה מפני העם המתאספים שם לשמוע קריית התורה. שאף מטעם זה התקין עזרא שישבו בתי דינין מפני אסיפת העם לקריית התורה. ולפיכך תוקעים בישיבה אעפ"י שעתידין לומ' בעמידה בתפילה על סדר ברכות. כדר' יצחק. דאמר ר' יצחק למה תוקעים ומריעים בישיבה ותוקעין ומריעין בעמידה כדי לערבב את השטן. ואם נפשך לומר יתקעו ביוצר וקריאת התורה. הרי תשובותיו בצידיו. האחת שאין ציבור מצויין בתפילת יוצר. ועוד מצינו באגד' א"ר פינחס בשם ר' יהושע בן לוי למה תוקעים בתפילת המוספים כדי שיהו (ישר) [ישראל] תוקעים ומליאים מצות ברימון. בשכבר קרו את שמע והתפללו וקראו בתורה. והואיל וכבר יצאנו ידי חובת ט' תקיעות אין חוששין עוד בתפילת המוספין אלא לתקיעה של שלש הואיל ויש שם עירבוב במקצת שלא להטריח את הציבור: ואו' מלכיות ותוקע קשר"ק דשמא הוא עיקר הסימן. ואומ' זכרונות ותוקע קש"ק. שיש לומר שכן היא סדר התקיעה. או יש לומר שסדר התקיעה הוא קר"ק. נמצא תוקע בסוף אחר הברכות בסדר ממה נפשך. ומנין שתוקעין על סדר ברכות. שבך שנינו כשהוא שומעם שומעם על הסדר ועל סדר ברכות. בד"א בחבר עיר כו':
וששאלתם ביחוד שקורא הלל. תשובה. מאן דצלי ביחיד באילו כ"א יום שהיחיד גומר בהן את ההלל. חייב לברך לגמור את ההלל ולקרותו כולו. ולחתום אחריו. ובשאר ימים שאין גומרין בהן את ההלל. כשם שאין פותחין כך אין חותמין:
וכן מנהג בשתי ישיבות:
ומה שחקקתם לפנינו. מצינו בהלכות קטועות. לא יחיד יחיד ממש אלא אפילו ציבור נקראו יחידים. לא שמענו מעולם לא בכתב ולא בעל פה. ולא תעשו כן. שאין מנהג אלא כמו שפירשנו לכם: ולא תטעו באותם הלכות קטועות. כי הם מוטעות ומקוטעות. והאל לנו למושעות:
יוסף טוב עלם בר שמואל:
וזו תשובת רבינו עזריאל בר' נתן:
אשר חכמים יגידו: את שלום ידידי קרובי החבר ר' שמחה בר' יצחק. אני צעירו החתום דורש עם שלום קרובתי הגברת ובן יקיר יגדל כחושים: על שאילתו אני משיבו לפי עניות דעתי: ששאל מה טעם אין אנו [תוקעים] בראש השנה. השלשים קולות על סדר ברכות של מוסף והרי שנינו כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע. זכרונות ותוקע. שופרות ותוקע. ועוד שומעו שומעם על הסדר ועל סדר ברכות. וגם אותם עשר שאנו תוקעין למוסף על סדר ברכות מה טיבם. הלא אינו אלא במקום שלש דאורייתא משום ספיקא דגנוחי גנח או ילולי יליל. ואי משום דר' יצחק לערבב את השטן בישיבה ובעמידה היה לנו לעשות כל שלשים קולות על סדר ברכות. והשאר שאנו עושין בעמידה יעשו אותם בישיבה: תשובתו בצידו: שכששנינו שומעם על סדר ברכות. לא אמרו אלא במקום שאין כל יחיד ויחיד מתפלל לעצמו ברכות של מוסף. וסומכין על דברי ר"ג שאמר שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם שהרי קבעו רבותינו שהלכה כמותו בברכות של ראש השנה משום דאוושי קראי. אבל עכשיו שהורגל כל יחיד ויחיד להתפלל לעצמו יכול לשומעם אף שלא על סדר ברכות. ומנא תימרא. דתניא כשהוא שומעם שומעם על הסדר ועל סדר ברכות. בד"א בציבור. אבל ביחיד שומעם על הסדר ושלא על סדר ברכות. וה"פ. בד"א דשומעם על סדר ברכות בזמן שהציבור שומעין הברכות מפי היורד לפני התיבה וסומכין על חבר עיר המתפלל להוציאן ידי חובתם. דהא בחבר עיר קיימינן. כדקת' לעיל. א"ל רבא לא אמרו אלא בחבר עיר. ועלה אמרי' תניא נמי הכי. כשהוא שומעם. ופתרון חבר עיר הוא גדול וחשוב שבעיר. דכל מילי דמתא רמו עליה. לחלק צדקה. ולהתפלל בתעניות ובימי רחמים. כאותה ששנינו בפ' בני העיר. בד"א בזמן שאין שם חבר עיר. אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר. וכל שכן דדידי ודידכו עלי סמיכי. הכי משמע. בזמן שהציבור שומעין התפילה והברכות ונסמכין על חבר עיר היורד לפני התיבה להוציאן ידי חובתם. אבל ביחיד. כלומר בזמן שכל יחיד ויחיד מתפלל לעצמו שומעם שלא על סדר ברכות: לפיכך הורגלנו לעשות כל שלשים תקיעות שהן במקום התשע שהן מן התורה בישיבה. שלא על סדר ברכות ואחר כך אנו עושון דבר מועט לתפילת המוסף כדי לערבב השטן. גם בעמידה כדר' יצחק. ונאה הדבר ומקובל לעשותו על סדר ברכות אע"פ שאין צריך אלא שקבעום להם מקום הגון. קשר"ק למלכיות. קש"ק לזכרונות. קר"ק לשופרות. ודיי לנו בכך. מידי דהוה אבירך ואחר כך נתמנה לו שופר. ואמרי' תוקע ומריע ותוקע. שלשה פעמים: ותדע אחי כי כל המפרש חבר עיר. חבורת עיר. כלומר ציבור. אינו אלא שוגה: חדא דהוה ליה למימר לא אמרו אלא בציבור. למה עיקם לומ' חבר עיר. ועוד לא מצינו חבר עיר שהוא ציבור. ועוד אם כדברי הפותרים חבר עיר. ציבור. צריך לנו לפרש רב פפא בר שמואל הוה מצלי ביחיד שהיה מתפלל בראש השנה בלא מניין. נמצאת ממעט כבוד הזקן שהיה רגיל להתפלל תמיד בימי רחמים שלא במיניין. דהא לא קתני זימנא חדא צלי ביחיד. או כי הוה מצלי ביחיד. א"ל (ר' שמעיה) [לשמעיה] כו'. אלא הוה מצלי ביחיד. דמשמע כן היה דרכו תמיד. ועל כורחך הכי משמע בציבור היה מתפלל ולא היה נסמך על שליח ציבור שיוציאנו ידי חובתו והיה מתפלל לעצמו תמיד. וא"ל רבא לא אמרו אלא בחבר עיר. חבר עיר ממש כאשר פירשנו: זו הדרך וזו העיר. צור ישראל יאיר עינינו בתורתו. ויורנו. ונלכה באורחותיו: עזריאל בר' נתן ז"ל:
ואני יצחק בר' דורבלו מצאתי תשובה זו מרבינו עזריאל וכתבתיה כאן למען תמצא. ואחריה אכתוב תשובת רבינו יעקב על דבר זה שהשיב לשזנא לר' שמעון בר' נתנאל: אלה הדברים חידש רבינו עזריאל בר' נתן על סדר תקיעות של ראש השנה: נראה בעיני דהאידנא קיימ' לן כר' שמואל בר נחמני דאמר אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים. לפיכך אין אנו תוקעין על סדר ברכות אלא אחת שהיא מדברי תורה שהיא שלש. בפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה שהן עשר. קשר"ק קש"ק קר"ק. מספיקא דגנוחי גנח וילולי יליל: אבל בישיבה לספר תורה תוקעי' אף השתים מדברי סופרים שהן שלש שהן תשע שהן שלשים. כדי להוציא את כל הציבור ידי חובתם שבאו כולן לשמוע קריאת התורה. כדכת' ואזני [כל] העם אל ספר התורה (נחמיה ח׳:ג׳). אבל למוסף איכא דהוי למלכיות ולא הוי לזכרונות ולשופרות. או למלכיות ולזכרונות ולא הוי לשופרות. ולא שמע כל השלשים קולות. לפיכך דיינו על סדר ברכות על של ספר תורה. וספקותיה. דהיינו קשר"ק למלכיות. קש"ק לזכרונות. קר"ק לשופרות. כדי לערבב השטן בישיבה ובעמידה. ודווקא קש"ק והדר קר"ק. אבל איפכא לא. מההוא טעמא גופיה דאסרן גבי תקנת קשר"ק. סתמא דאיניש גנוחי גנח ברישא. דהיינו שברים. והדר ילולי יליל. דהיינו תרועה: עזרי אל בר' נתן ז"ל: והשיב רבינו יעקב בן רבנא מאיר אשר שאלו ר' שמעון בר' נתנאל לשזנא:
אשאלה מענה לשון מאת רבינו תם. שלפי שיטת ההלכה מסדר תקיעות משמע דעיקר סדר תקיעות על סדר ברכות. כדא"ל רב פפא בר שמואל לשמעיה כי נחירנא לך תקע לי. כו'. וא"ל רבא לא אמרו אלא בחבר עיר. כו'. לעיל: השיב ר"ת: מימיני בל אמוט. הקזתי. לנוח ולשמוט. עד נעזתי: אך על צורך השעה אשיב לך. כי האמת עיקר תקיעה על סדר ברכות. ואני הרגלתי בעירי לתקוע על סדר ברכות קשר"ק למלכיות. קשר"ק לזכרונות. קשר"ק לשופרות. כי בשלשה קשרק"ים הכל עשוי. ואין חסרון רק שאם אין גנח ויליל הפסיק בין פשוטה לפניה והפשוטה לאחריה בגינוח או ביליל ואין בכך כלום. כדא' ר' יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. אבל קשר"ק וקר"ק אינו כלום. דכי קעביד קש"ק דילמא לא עביד תרועה. דגנוחי גנח. אבל כי עביד קשר"ק עביד כולהו. וכיון דבישיבה עבדינ' תקנתא דר' אבהו בעמידה לא חיישינן. משום אפסוקי פורתא שלא להפסיק בסדר ברכות יותר מדאי. על תקיעות שאינו (כראי) [כדאי]: ואם בעיניך דומה עיקר תקנת ר' אבהו על סדר ברכות בעמידה. בעיני דומה עיקר תקנת ר' אבהו בישיבה. שלא להפסיק בברכות. תקיעות שאינן צריכות: יעקב בר' מאיר: וכנגד אילו שלשים תקיעותי היו שלשים תקיעות במקדש. שלש לנעילת שערים. ותשע לתמיד של שחר. ותשע למוספין. ותשע לתמיד של בין הערבים:
מיכן ואילך יסוד העמרמי:
א"ר יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. מתשעה בני אדם יצא. ואפילו בזה אחר זה. ואפילו בסירוגין. ואפילו כל היום כולו. והני מילי דשמע להו ממאן דבר חיובא הוא. אבל שמע להו מאשה חרש שוטה וקטן דלא בני חיובא נינהו לא נפיק: דתנן זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים (ידי הרבים) ידי חובתן. והיכא דשמע מן מאן דנפיק ביה חובתיה יצא. דתני אהבה בריה דרב זירא. כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ (א)גליון כת"י: בסוף פרק ראוהו ב"ד חוץ מברכת היין וברכת הלחם. מברכת הפירות וברכת המזון שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא:
ת"ר רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. ואעפ"י שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו. את שכיון לבו יצא ואת שלא כיון לבו לא יצא. אין הכל הולך אלא אחר כוונת הלב. שני (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך. ואו' תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה (משלי כ״ג:כ״ו): תניא נמי הכי. היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול השופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. אע"פ שזה שמע וזה שמע. זה כיון ווה לא כיון: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע. נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע: כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. ר"ג אומר שליח ציבור מוציא הרבים ידי חובתם: תניא אמרו לו לר' גמליאל לדבריך למה ציבור מתפללין. אמ' להם כדי להסדיר שליח ציבור תפילתו. אמ' להם למה שליח ציבור יורד. אמרו לו להוציא את שאינו בקי. אמ' להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי: אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מודים חכמים לר"ג: כי אתא רבין א"ר יעקב בר אידי א"ר שמעון חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות משום דאניסי: