רעה.
תשובת רבינו יעקב בר' מאיר לר' יוסף:
אני איני כדיי ששלחתם אלי. אמנם כך דעת, נוטה שמותר לכנוס לאלתר ואפילו בתוך ל' יום למי שלא קיים מצות פרייה ורבייה. אלא שימתין לאחר [ז']. ולמי שקיים לאחר ל'. אפילו מת אביו. מדקא' על כל המתים אינו נכנס לבית השמחה עד ל' יום. ועל אביו ואמו כו': (ותו) [ותניא] בבריית' בשלהי ההיא שמעת'. כל ל' יום לנישואים. ולא קמיפלגי אלא (במתנה) [במתה] אשתו. אבל במת אביו ואמו לא פליגי. דודאי נישואין שרו דמצוה קא עביד. אפילו יש לו כמה בנים. ואי נישואין ובית שמחה דמו אהדדי. תיפוק ליה דהוה ליה בית שמחה. אלא ודאי לאו כבית שמחה דמו דהתם רשות. ומפליג בין אביו ואמו לכל המתים. אבל בנישואין מצוה היא. ולא מפלגינן. ולהכי איצטריך למיתנייה: וליכא למימר דבנישואין בלא סעודה מיירי. דהא אמרינן ביבמות פ' החולץ דנישואין בלא סעודה (ליכא) [איכא שמחה]. ומדקא אמרי' ואם אין לו בנים מותר לכנוס לאלתר. נ"ל דבתוך ל' יום מותר למי שאין לו בנים. דמצות עשה היא. ולא דחינן ליה כלל אפילו ל' יום דנישואין. (דהיינו) [דחינן] משום נישואין. וכל היכא דאיכא [ל' יום] לכל המתים. ואשתכח [באשתו] דאיכ' ג' רגלים שרינן משום הכי לאלתר. וממעשה (דא' רב) דיוסף איכא למישמע דאפילו (ואחותו ואשתו) [אחות אשתו] וג' רגלים דידיה דחי משום בנים קטנים דהוו ליה. וכל שכן היכא דלית [ליה] בנים כלל: ולאלתר דקאמ' היינו לזמן מרובה. ל' יום. לאחר ל' יום. ומדקאמרי' בפ"ק דכתובות. הרי שהיה טבחו טבוח. היינו עליה דהא היתה אבילה ל' יום מפר' הכי. כנסה לאלתר ולא הכירה עד זמן מרובה. ומכל הני טעמי' אין לבטל מפרייה ורבייה. ומי שיש לו בנים גדולים וקיים שמתה אשתו. לא שנא אביו ולא שנא אשתו תקנו ג' מלים משום (ריעות' אמ' דחמות') [דיעות או רחמותא] ולא הויא לה רשות. ונישואין דידיה מצוה. ומדנקט בתוך ל' יום אעפ'י שלא בא עליה אלא לזמן מרובה. ומפרש מאי לזמן מרובה ל' יום. מכלל דלאחר ימי אבילות [יכנוס] אבל בתוך ז' ימי אבילות לא אמרו. מדקאמר בכתובות הרי שהיה טבוח טבחו כו'. ואל יעלה על לב איש לומר (הרי) [האי] לא בא עליה היינו כניסה. חדא דבא עליה קתני ומשום (דהא) [דהוה לי' בנים] לא בא עליה דהא (לא) היתה אבילה ל' יום מפני אחותה מיתוקמ' בבנים קטנים. ובירושלמי מפרש הכי כנסה לאלתר ולא היכיר' עד ל' יום. ומותר לישא לאלתר קתני. ובביאה נקט זמן מרובה: ומכל הני (טעמים) [טעמי] שמעי' דמי שאין לו בנים מותר לישא לאלתר. משום פרייה ורבייה. ומי שיש לו בנים קטנים מותר לישא לאחר ל' יום. ומי שיש לו כל בניו גדולים וקיים מצות פרייה ורבייה מותר לישא לאחר ל' יום חוץ [מי] שמתה אשתו לא שנא אביו ולא שנא (אביו) [אמו] ולא שנא כל המתים דכת' בבקר זרע זרעך וגו' ומצוה קעביד. (דכל) [אבל] באשתו תיקנו ג' רגלים משום דיעות במטה דכי היכי דעל [ידי] שמחת ג' רגלים מפר' (לי דחמותו) [לה רחמותא] דקמית' ולא הויא וזוג שני צריך חיזוק. ודבר פשוט הוא דבית שמחה רשות ונישואין דידיה מצוה. ומרשות אין לנו לאסור מצוה אי לא פירש בהדיא: ולי אני הכותב הראה מורי ראיה מפורשת ממסכת שמחות: דקתני התם על כל המתים אסור לילך לבית השמחה עד ל' יום ועל אביו ועל אמו עד י"ב חדש אלא אם כן היתה לשם מצוה: אלמ' דלסעודת מצוה מותר לילך אחר ל' יום על אביו. הרי שמעינן דהא דקתני כל שלשים לנשואין אף על אביו ואמו מיירי. (ומ'ו) [ומק"ו] דהשתא לסעודת מצוה מותר. כל שכן לסעודת נשואין. וקתני דאם אין לו בנים מותר לאלתר לישא:
ת"ר כל ל' יום לנישואין מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים. ר' יהודה אומ' רגל ראשון ושני אסור שלישי מותר. ואם היו לו בנים קטנים מותר לישא אשה מפני פרנסתו לאלתר. ומעשה שמתה אשתו של יוסף ואמ' לה לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותיך. אעפ"י כן לא בא עליה עד לזמן מרובה. מאי לזמן מרובה. (עד ל') אמ' רב פפא עד ל' יום. ומכאן מדקדק מורי (זיאף) [ר' יוסף] מי שמת אביו או אמו. דאחר ז' לאלתר מותר לכנוס ולבעול. ולמי שאין לו בנים משום פרייה ורבייה. ולמי שהניחה לו בנים יכנוס ולא יבעול עד לאחר ל' יום. כדמפורש בתשובה. עד כאן תוספת מצאתי. ת"ר כל האמור בפרשת כהנים אין כהנים מיטמאין להן אבל מתאבל עליהם הוסיפו עליהם אחיו ואחותו [הבתולה מאמו ואחותו] נשואה בין מאביו בין מאמו ומתאבל אדם עם אשתו ואשה עם בעלה (מן) [ועם] אביו (ומן) [ועם] אמו ועם אחותו בפניהם אבל בחוץ אינו מתאבל.
ת"ר חולה שמת לו מת אין מודיעין לו שמא תטרף דעתו עליו ואין מקרעין לו ומשתקין הנשים מלפניו ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש. וקורע על חמיו ועל חמותו מפני אשתו. אמ' רפרם בר פפא אבל לא יניח תינוק לתוך חיקו שלא ירגילנו לידי שחוק ונמצא מגונה על הבריות. תנו רבנן אבל כל שבעה [חייב] בכסיית הראש ובכפיפת המטה ואין מברין אותו אלא על מיטות (זקופות) [כפויות]. תנו רבנן האוכל בבית האבל אם לבו גס בו יברוהו על מטה כפוייה ואם לא יברוהו על מיטה זקופה: (רב) [רבא] איתיליד ליה (מילתיה) [מילתא] על לגביה [אבא] בר מרות דהוא אבא בר מניומי (ורבי) רבא זקף ליה. אבא בר מניומי כפה ליה אמ' כמה לית ליה דעתא להאי מדרבנן. תנו רבנן ההולך ממקום למקום. אם יכול למעט בעסקו ימעט ואם לאו יגלגל עמהן:
ת"ר מאימתי כופין את המיטות משיצא מת מפתח ביתו דברי ר' אליעזר ור' יהושע אומ' משיסתם הגולל. מעשה כשמת ר"ג הזקן כשיצא מפתח ביתו אמר להם ר' אליעזר כפו מיטותיכם וכשנסתם הגולל אמ' להו ר' יהושע כפו מיטותיכם אמרו לו כבר כפינו על פי זקן: ת"ר זוקפין את המיטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה. אמ' רב הונא אעפ"י כן אינו יושב עליה עד שתחשך למוצאי שבת אע"פ שאינו נוהג אלא יום אחד חוזר וכופה אותה. ת"ר הכופה את מיטתו לא את מיטתו בלבד הוא כופה אלא כל המיטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה. ואפילו עשר מיטות בעשר מקומות כופה את כולן. ואפי' [חמשה] אחים שמת אחד מהם כולן כופין ואם היתה מיטה מיוחדת לכלים אין צריך לכפותה אלא זוקפה. רשב"ג אומ' דרגש מתיר את הקרביטין והוא נופל מאיליו. א"ר יעקב בר אידי א"ר יהושע בן לוי הלכה כרשב"ג. מאי דרגש ערסא דגדייא: ת"ר ישן על גבי מיטה על גבי כסא על גבי אבנים וגדולה מכולן על גבי קרקע לא יצא. א"ר יוחנן שלא קיים כפיית המיטה: ועל המתים שאמרנו חייב לקרוע. וכל קרועה מעומד. דכת' ויקם איוב ויקרע את מעילו. ואם עמד בשעת יציאת נשמה על כל מיתי ישראל חייב לקרוע טפח: על כל המתים מדחה מיטתו הרי זה משובח. על אביו ועל אמו הרי זה מגונה: היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים וזולפין על מיטתו הרי זה משובח: על כל המתים כולן רצה חולץ רצה אינו חולץ על אביו ועל אמו חולץ. על כל המתים כולן רצה ממעט [בעסקו] רצה אינו ממעט. על אביו ועל אמו ממעט: על כל המתים כולן רצה מספר לאחר ל' יום. רצה אינו מספר. על אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגרעו בו חביריו. על כל המתים כולן נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום. על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש: אמ' רבה בר רב הונא ולשמחה מריעות מותר לאלתר. והתניא לשמחה ולמריעות שלשים יום. לא קשיא הא בארשייתא הא בפונדנא: על כל המתים כולן קורע טפח. על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו. אמ' ר' אבהו מאי קראה דכת' (שמואל ב א׳:י״א) ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם. ואין אחיזה פחותה מטפח: על כל המתים כולן אפילו לבוש עשרה בגדים ועשרה חלוקין קורע העליון. על אביו ועל אמו את כולן. ואפקריסתו אינה מעכבת אחד האיש ואחד האשה. ר' שמעון בן אלעזר אומר אשה קורעת תחתון ומחזרתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון: על כל המתים כולן רצה מבדיל קמיה שפה רצה אינו מבדיל. על אביו ועל אמו מבדיל. ר' יהודה אומ' כל קרע שאינו [מבדיל] קמי שפה שלו אינו (אלו) [אלא] קרע של תיפלה. א"ר אבהו מאי טעמא דר' יהודה דכת' ויחזק (דוד) בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים [מלכים ב' ב]. ממשמע שנ' ויקרעם איני יודע שהם שנים. אלא שנראה כשנים: על כל המתים כולם שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים. על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים. ואינו מאחה לעולם: והאשה שוללת לאלתר מפני כבודה: כי אתא רבין א"ר יוחנן על כל המתים כולן קורע בכלי על אביו ועל אמו קורע ביד: א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן על כל המתים כולן קורע מבפנים. על אביו ועל אמו קורע מבחוץ: תנו רבנן חכם שמת בית מדרשו בטל ובטל מלפסק סדריו. אב ב"ד שמת בתי מדרשות שבעירו בטילין. ובני הכנסת באים לבית הכנסת ומשנים את מקומם. היו יושבין בצפון יושבים בדרום. (בדרון) [בדרום] יושבין בצפון. נשיא שמת בתי מדרשות כולן בטילין. ימי אבילות שלשים יום. ז' מהם אסורין במלאכה ובסיכה וברחיצה ובנעילת הסנדל ותשמיש המיטה ובהעברת תער. לאחר שבעה אסור בכל אילו. אך עושה מלאכתו ומשמש מיטתו ונועל מנעלו. לאחר שלשים יום הרי הוא ככל אדם. ואשה במיתת אביה ואמה ועל כל מתיה אסורה בתשמיש המטה עם בעלה בז' ימים ואחר כך מותרת לבעלה. ובשבת וברגל אינה נוהגת בהם אבילות אלא לובשה צניף נקי בראשה ובגד נקי.
אילו דברים שאבל אסור בהן. במלאכה ברחיצה בסיבה בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ולקרות בתורה בנביאים בכתובים ולשנות במשנה בהלכות ואגדות. ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע: מעשה ומת בנו של ר' (יהושע) [יוסי] בציפורי ונכנס לבית המדרש ודרש כל היום כולו. ובתו של רבי בבית שערים ודרש כל היום כולו: תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה ואפי' עני שמתפרנס מן הצדקה. משלשה ועד ז' עושה בצנעה בתוך ביתו והיא טווה בתוך ביתה בפלך: תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים [אינו] הולך לבית האבל. מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים: ת"ר שלשה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום. משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל. מיכאן ואילך שואל ומשיב: אמ' רב יהודה מת שאין לו מנחמים באים עשרה בני אדם ויושבים במקומו: ההוא דהוה בשיבבותיה דרב יהודה. דבר עשרה בהדיה ואזיל ויתיב בדוכתיה: אתחזי ליה בחילמיה ואמ' ליה תנוח דעתך שהוזנחה דעתי: אמ' רב תחליפא בר אבימי אמ' שמואל (כל של) [אבל שלא] פרע ושלא פרם חייב מיתה: אבל דלא קרע ולא שקל מן מזייה חייב מיתה: אמ' רפרם בר פפא תנא באבל רבתי אבל (רבתי) אסור לשמש מיטתו בימי אבלו. ומעשה באחד ששימש מיטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גוייתו: מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית (או בבית) אחר או עושה מחיצה ואוכל: והמוליך עצמות מת או ספר תורה ממקום למקום לא יתנם על גבי חמור וירכב. ואם מפני פחד מותר: תנו רבנן אבל שבת ראשונה אל יצא מפתח ביתו. שנייה יוצא מפתח ביתו ואינו יושב במקומו. שלישית יושב במקומו ואינו נותן שלום לכל אדם. ואם אחרים נותנין לו שלום מחזיר להם בשפה רפה ובכובד ראש. רביעית הרי הוא ככל אדם: תנו רבנן שלשים יום לנישואין. מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים. ר' יהודה אומר רגל ראשון ושני אסור. שלישי מותר. אין לו בנים נושא אשה לאלתר. מפני ביטול פרייה ורבייה. הניחה לו בנים קטנים נושא לאלתר מפני פרנסתן:
תנו רבנן תכפוהו אביליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס בגדיו במים: אמ' רב חסדא בתער ולא במספרים. במים ולא בנתר ולא בחול: ת'ר אסור לעשות סעודת אירוסין ונישואין כל שלשים יום. אבל אם היה טבחו טבוח ויינו מזוג ופתו אפוייה ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה. ובועל בעילת מצוה ופורש. ואחר כך קובר את מתו ונוהג שבעת ימי משתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. ובאותם הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. ודווק' אביו של חתן ואמה של כלה: תנו רבנן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. אין קושרין את לחייו. ואין פוקקין את נקביו. ואין נותנין כלי מתכות ודבר המיקר על טיבורו. עד שעה שימות. שנ' עד אשר לא ירתק חבל הכסף (קהלת י״ב:ו׳). ואין סכין ואין מדיחין אותו. ואין מטילין אותו לא על גבי החול ולא על גבי המלח עד שעה שימות. ואין מאמצין את עיניו. והנוגע בו הרי זה שופך דמים. למה הוא דומה לנר המיטפטף כיון שנגע בו מיד נכבה: איתתא דמית גברא אסור לאיניש אחרינא לשדורי (ליה) [לה] כסא דבירכתא דאבילות. כל הפורשים מן הציבור (ואין) [אין] מתעסקין עמהם לכל דבר. אחיהם וקרוביהם לובשין לבני' ומתעטפין לבנים. ואוכלין ושותין ושמחין מפני שאבדו שונא של מקום. ועליהם הכת' אוסר הלא משנאך י"י אשנא (תהילים קל״ט:כ״א) אמר רב יהודה אמר רב כל המתקשה על המת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה: ת"ר אל תבכו למת יותר מדאי. ואל תנודו לו יותר מכשיעור. שלשה ימים [לבכי]. שבעה להספד. שלשים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמ' הק' אין אתם מרחמים עליו יותר ממני: א"ר יהושע בן לוי שלשה דברים סח לי מלאך המות. כשתכנס אצל החולה לבקרו אל תשב לא למראשותיו ולא למרגלותיו מפני שאני עומד מיכן ומיכן ומעיינו אלא התעטף ושב לפניו כתלמיד לפני רבו. וכשהנשים חוזרות מאחורי מיטתו של מת לא תעמוד לפניהם מפני שאני מרקד בפניהם וסייפי שלופה ומרפרף ביניהם ויש לי רשות לחבל: וכיצד הוא מת. שלו' טיפות נוטפות מן החרב. באחת מת. באחת פניו מוריקות. באחת מסריח. וזו משמונה דברים שצריך אדם לרחוץ ידיו. מי שיוצא מבית המרחץ ואין רוחץ ידיו. ומי שנוגע ברגליו. ומי שנוטל ציפורניו. ומי שנועל מנעליו או חולצם. ומי שנוגע במת. ומי שמפלא את כליו. ומי שנוגע באמתו ואינו רוחץ ידיו. אם חכם תלמודו משתכח ממנו. ואם בור הוא יצא מדעתו קודם מיתתו: א"ר לוי הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום. שנ' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. והנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי דוד אמר (לב) [לאבשלום] לך בשלום והלך ונתלה. יתרו אמ' למשה לך לשלום והלך והצליח: עד כאן מהלכות גדולות דרב יהודה גאון
מכאן ואילך ליקוטין מדברי רבינו שלמה והוראותיו על פי מעשה:
מי שמת לו מת ולא נודע לו ונודע לבני עירו. מותרים היודעים לזמנו לסעודת מצוה. (שאע"פ) שאכלו מן התורה אינו חל עליו עד שעת אנינות לב. שהרי שבעה ושלשים אינו (מונח) [מונה] אלא ממשמע: מ"ר: עטיפת ראש לאבל כל שבעה יומם ולילה. אכל הרבה יש שאין נוהגים מפני שהאומות העולם משחקים עליהם ומתוך כך הם באים לידי שחוק ומתגנין בשחקם על הבריות. כדאמרי' אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות: לא אמרו כבוד אשתו בחמיו ובחמותו אלא שבעה ימים בלבד. ובפניה. אבל שלא בפניה לא. וכל שכן כניסתם לכית השמחה שנים עשר חודש. שכך שנינו כופה מיטתו ונוהג עמה אבילות. אין כאן אלא כפיית המטה בלבד: שמעתי שעמד ר' שמואל מאבילתו. בתחילת הילכות אבל כתבתיו: ת'. ואני יצחק בר' דורבלו ראיתי ברמרו דאתרייע ביה מילתא בר' יוסף בנו של רבינו יעקב בן רבנא מאיר מבנו. ואחר שהתפללו מנחה בערב שבת בבית הכנסת ישב לו ר' שלמה אחי רבינו שהיה מתפלל. ואמר לו רבינו יעקב אחיו לך להביא יוסף בני לבית הכנסת. שלח עמו החבר ר' יצחק בן רבינו שמואל ואחרים עמו. כיון שבא לבית הכנסת ירד הרב ר' שלמה לפני (האדון) [הארון] ואמ' ברכו:
תמהתי מה טעם איחרו להביאו עד אחר המנחה כי ראיתי במלכות ברגויינא שנהגו להוליך האבל לבית הכנסת משעה שהציבור הולכין. עד שנודע לי טעמו של דבר שלא אמרו רבותינו באבל מקצת היום בטלו אלא ביום ראשון שמתחיל אבילות וביום אחרון בלבד. אבל בשאר ימים לא. שאם לא תאמר כן. ישב בכל ז' ימי אבלו מקצת היום בבקר ואחר יעשה צרכיו וילך חוץ לביתו אלא ודאי לא אמרו מקצת היום ככולו אלא בראשון ואחרון בלבד: ואני נשאלתי ברוסייא. אבל אם מותר לרחוץ בחמין אחר שבעה. השבתי שאף ביום השביעי מותר כיון שעבר מקצת היום דמקצתו ככולו. והבאתי ראייה מהא דאמרי' במס' מועד פ' ואלו מגלחי' גמ' הקובר את מתו כמאן אזלא הא דאמ' ר' עמרם אמ' רב אבל כיון שעמדו מנחמים מאצלו מותר ברחיצה מיד. כמאן כאבא שאול. פי' שא' מקצת היום ככולו. ויום שבעה עולה לכאן. אמ' רבא הלכה כאבא שאול. ומודים חכמים לאבא שאול ביום שלשים. ואין הלכה כמותו ביום שבעה. נהרדעי אמרי הלכה בזו ובזו כאבא שאול. דאמ' שמואל כדברי המיקל באבל: פירש רבינו שלמה בר' יצחק אבל אין אסור ברחיצה אלא שבעה. ובשביעי גופיה כיון שעמדו מנחמין מאצלו בבקר מותר ברחיצה דמקצת היום ככולו כאבא שאול. וביום שלשים כיון שעבר מקצת היום מותר בתספורת וגיהוץ כו'. והמוסיף על זה גורע. כשבאתי אצל הרב רב יצחק בר' יעקב הלבן בבהם בעיר פרגא נומיתי לו שכן שאלוני ברוסייא וכן השבתי. אמ' לי זו בידינו היא. אין אנו חסירין בזה. אבל מעולם לא מלאני לבי להתיר לבני מדינה דבר שלא נהגו בו היתר. כדאמרי' דכותאי ובני מדינה סרכי מילתא. ואעפ"י שנוהגין איסור בטעות ואם ידעו בו היתר חזרו בהם אינו רוצה להתיר בפניהם: והרב ר' ניסים בן רבנא יעקב מתשובת הגאונים פי' במגילת סתרים שלו על פי תלמוד ירושלמי הא דאמרי' בפסחים פ' מקום שנהגו ובדוכתי טובא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירו בפניהם. הני מילי בדבר שנהגו בו איסור מדעת. שאפי' ידעו שהוא מותר נוהגין בו איסור אבל דברים שנהגו בהן איסור מחמת טעות שהיה בידם שאינן יודעין היתר בדבר. ואם היו יודעין בו היתר היו חוזרין בהן אתה רשאי להתירן בפניהם: יצחק בר דורבלו: ומפירושי רבינו חננאל חושאיל איש רומי העתקתי. קיימ' לן היכא דחל יום שמיני של אביו ושל אמו להיות בשבת ערב הרגל מגלח אפי' ביום ששי בערב שבת. דלעניין כבוד יום טוב לא שנא אביו ואמו ולא שנא קרובים. הילכתא כאבא שאול. בפר"ח סתם רחיצה שאסרו באבל לא אסרו אלא בחמין אבל בצונן מותר וראייה מירושלמי. אבל שבא מן הדרך ורגליו קהות מותר לרחוץ בצונן שאין רחיצת צונן רחיצה: ר"ח: אבל אסור ברחיצה לילה הראשון אפילו אסטניס. והילכתא אנינות לילה דאוריתא. דלילה בכלל יום. דכת' ויעש לאביו אבל שבעת ימים. הילכך הא דכת' ואחריתה כיום מר. לילה בכלל יום הוא. ואם מסוכן הוא מותר על פי הבקיאים דוחי בהם בעינן בדאורייתא דהיינו יום ראשון. ובדרבנן אסטניס שרי. ואבל אסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן כל שבעה כל גופו. פניו ידיו ורגליו מותר בצונן בחמין אסור: גם מכאן אני למד מנהג ר"ח: ומהלכות גדולות פסוקות בר' ברזילאי שהעתקתי מהן. מקיימא לן עד כאן שמתירין לרחוץ בחמין אחר שבעה: עד כאן הוספתי לפרש אני יצחק בר' דורבלו על פי אשר ראיתי מעשה. והביא לידי. ושפירשתי ושקיבלתי: ת': מכאן ואילך ממחזור ר' שמחה מויטרי: פעם אחת נפטר מת בחולו של מועד [והיה לר' לבוש חדש] וחס עליו (לקורען) [לקורעו] על המת. ורצה להפשיטו קודם יציאת נשמה. והביט בבית צואר חלוקו ונמצא שנקרע כבר על מת אחר. ונסתכל באיחוי וראהו רפה. ואמ' אין קורעין לא מתוך השלל ולא מתוך המלל ולא מתוך איחוי אלכסנדרי שהוא יפה וחזק. כדמפר' במועד קטן. ולקרוע מן הצד שלא במקום אותו איחוי לא היה יכול לכוין. והניח לבושו החדש עליו וקורעו. שמצוה בעליון. כדאמרי' היה לבוש עשרת לבושים אינו קורע אלא העליון על אביו ועל אמו קורע את כולן. וכשהוא קורע פונה פתיחת סרבלו כנגד לבו עד שיראה הקרע לעגמת נפש: ובשעת קבורה היו שם מוחים שלא לומ' צידוק הדין מפני המועד ואף לא הקדיש. שהקדיש אינו בא אלא על פסוקים של צידוק הדין ועליו קדיש: