תסו.
בשמחת חתן נתעלה:
אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה. פי' נתרצית. צריכה שתשב ז' נקיים. פי' קודם החופה. שמא מחמת תאות חימוד ראתה דם. שדרך אשה לחמד קודם חופה ימים או עשור. ולכולהו אין אנו חוששין אם ראתה דם אם לאו. שהרי תטבול קודם בעילת מצוה. אבל לשבעת ימים הסמוכין לבעילת מצוה דהיינו ליל ראשון של חופה אנו חוששין שאם תראה בהם דם לא מהניא לה טבילה דקודם בעילת מצות. שהרי צריכה לספור ז' נקיים. והילכך לובשה בגדים לבנים כל ז' ימים שקודם חופה. וסדין לבן פורסת במיטתה. ובודקת עצמה פעם אחת או פעמיים ביום. ואם לא ראתה בהם דם טובלת בליל קודם בעילת מצוה. שמא ראתה דם שנה או שנתיים בימי בתוליה ולא טבלה ומיטהרת עכשיו בטבילה זו. ואם לא שימרה ז' נקיים קודם לא תיבעל בלילה הראשון עד שתשמור ז' נקיים מליל ראשון ואילך. שמא ביום שלפני חופה ראתה דם חימוד. רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא. רבינא תבע את בתו של רב (חנינא) [חביבא] להנשא לבנו. ונתפייסה. אמר להו רבינא לקרובי האשה ליום פלוני לכתוב כתובה. כי מטא ההוא יומא שקבע לכתוב כתובה. אמרו ליה לרבינא לינטר מר עד ארבעה אחרינא. עד יום רביעי בשבת אחר. מיום ד' זה עד ז' ימים. וההוא יום ד' לכתוב כתובה (בדין) [כדין] בתולה הניסת ליום ד'. אמר ליה רבינא לרב חביבא מאי טעמא נמתין עד ז' ימים. א"ל רב חביבא לרבינא. לא סבר מר להא דאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים. א"ל אימר דאמר רבא בגדולה דשכיחי בה דמים. בקטנה מי אמר. א"ל בפירוש אמר רבא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה. גדולה טעמא מאי דמחמדא. קטנה נמי מחמדא. פי' שכן דרך של אשה שרואה דם מחמת חימוד בשעה שמתרצית ואומרת רצוני ליכנס לחופה לאותו זמן וכד מטיא לאותו זמן או בין כך רואה מחמת חימוד לפיכך צריכה שתשב ז' נקיים. ובתולה זו שתנשא לבנך שכחה ולא שימרה ז' נקיים קודם יום זה. ושמא אתמול ראתה ולא מהניא לה טבילה דהשתא לתיבעל לאורתא. או שמא למן היום שנתעסק באשה וקיימו דבריהם לא היה ז' ימים עד אותו יום ד' שקבעו זמן לכתוב כתובה ולא יכולה לשמור ז' נקיים. הילכך לינטר מר עד ארבעא אחרינא ותתן על דעתה ותשב ז' נקיים ותיבעל בליל ראשון של חופה כמשפט הבתולות להיכנס (בלי) [בליל] ראשון לחופתם: איעכב רבינא שבעא יומי בתר ההוא שהתחילה לישב ז' נקיים: וצריכה טבילה חמורה במים חיים קודם כניסתה לחופה: הלכה בועל בעילת מצוה ופורש. בין הגיע זמנה לראות. בין לא הגיע זמנה לראות. בין בוגרת בין שאינה בוגרת. בין ראת בין לא ראת. ופורש. לא להרחיק ממנה כאשה נדה. אלא פורש מתשמיש. הוא בכסותו והיא בכסותה. דאינה טמאה אלא מדרבנן. שהרי דם בתולים טהור. ומשום כבוד חתנות לא רצו חכמים להחמיר ולהרחיק יותר. ומשמרת ז' נקיים כזבה גמורה אע"פ שלא ראת דם אלא בשעת בעילה ראתה דם בתולים. דהאי דם בתולים כדם נידות חשבינן ליה. משום דאי איפשר למכה בלא צחצוחי זיבה. ואמרינן התם בשמועה זו. בנות ישר' החמירו על עצמן שאפי' רואות טיפה כחרדל יושבות עליה ז' נקיים: ומותר לבעול בעילת מצוה בשבת אפילו לכתחילה. שאינו מתכוין להוציא דם אלא לבעילה. ואעפ"י שמוציא דם מותר. כדשמואל. דיאמר שמואל פירצה (דחזקה) [דחוקה] מותר ליכנס בה בשבת ואעפ"י שמשיר בה צרורות. דכיון דלא נתכוין להפיל אותן צרורות אלא ליכנס בפירצה פטור. ואמרי' דם מיפקד פקיד. כמו פיקדון. כנוס ועומד ואינו נבלע בדופני הרחם. להיות יציאתו על ידי חבורה. אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא. ואינו מתכוין לעשות בניין. אלא להנאת עצמו. ופיתחא ממילא הוי: וקיימא לן כר' יהודה דאמר מקלקל פטור. והאי מקלקל הוא אצל הפתח שהבתולה חשובה מן הבעולה. וקיימא לן הלכה כר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר. והאי ליהנות עצמו קמיכוין: בועל בעילת מצוה עד שיוציא דם כל שהו. ואם בעל ולא מצא דם ואחר כך בעל ומצא דם אפי' למאן דאמר טהורה פורש ממנה מיד. דהא השתא בזמן הזה קבעינן הילכתא בועל בעילת מצוה ופורש. ואע"ג דטהורה דדם בתולים טהור: חתן פטור מקרא ק"ש לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. פי' משום דטריד במחשבת בעילת מצוה. אבל אם בעל חייב. והכונס את האלמנה חייב ואת הבתולה פטור. וק"ש שאמרו זהו ק"ש שעל מיטתו. אבל בק"ש דתפילה של ערבית ושחרית חייב: הרואה דם בתולים אומר בא"י אמ"ה אשר צג אגוז בגן עדן שושנת עמקים בל ימשול זר במעיין חתום על כן איילת אהבים זרע קדש שמרה בטהרה וחוק לא הפרה. בא"י הבוחר באברהם ובזרעו אחריו מקדש בני ישראל: המקדש את האשה יביא עדים ויקדשנה בפניהם ויאמר לה. תהא את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישר':