רעא.
זה סדר הילכות תענית:
אילו ימים שמתענין בהם מן התורה. וכל מי שיתענה בהם לא יאכל ולא ישתה עד הערב: באחד בניסן מתו בני אהרן. בעשרה בו מתה מרים הנביאה ונסתלקה הבאר: בששה ועשרים בו מת יהושע בן נון: בעשרה באייר מת עלי הכהן ושני בניו ונשבה ארון הברית: בעשרים ושמונה בו מת שמואל הנביא. וספדו עליו כל ישראל: בעשרים (ושלשים) [ושלשה] בסיון בטלו הקרבנות מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט: בעשרים וחמשה בו נהרג רשב"ג. ור' ישמעאל בן אלישע. ור' חנניא סגן הנהנים: בעשרים ושבעה בו נשרף ר' חנניא בן תרדיון וספר תורה עמו: בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף (אפוטמוס) [אפוסטמוס] את התורה והעמיד צלם בהיכל: באחד באב מת אהרן הכהן הגדול: בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשנייה: ונלכדה ביתר ונחרשה העיר: בשמונה עשר בו כבה נר מערבי בימי אחז: בשבעה באלול מתו מוציאי דבת הארץ במגפה: בחמשי בתשרי מתו עשרים איש מישראל ונחבש ר' עקיב' בבית האיסורין ומת: בשבעה בו נגזר על אבותינו שימותו בחרב וברעב: ובעשרה בו מתו עושי העגל: בששה במרחשוון עיוורו עיני צדקייהו ושחטו בניו לעיניו: בשמונה בכסליו שרף יהויקים את המגילה אשר כתב ברוך מפי ירמיהו: בשמונה בטבת נכתבה תורת יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם ג' ימים: בתשעה בו סמך [מלך] בבל על ירושלים: [בחמשה בשבט מתו הצדיקים שהיו בימי יהושע בן נון] בעשרים ושלשה בו נתקבצו כל ישראל על בני בנימן על דבר פילגש בגבעה ועל צלם מיכה: בשבעה באדר מת משה רבינו. בתשעה בו גזרו תעניות על שנחלקו בית שמאי ובית הילל זה על זה: אילו תענית שקיבלו ישראל עצמן מן התורה: ועוד גזרו אבותינו שיהו מתענין בשני ובחמשי מפני שלשה דברים. על חורבן הבית ועל תורה שנשרפת ועל חרפת השם: ולעתיד לבא הק' הפכם לששון. שנאמר והפכתי אבלם לששון (ונימחתים) [וניחמתים] ושימחתים מיגונם:
א"ר זעירא אמר רב הונא יחיד שקיבל עליו תענית אפילו אוכל ושותה כל [הלילה] למחר מתפלל תפילת תענית. לן בתעניתו למחר אין מתפלל תפילת תענית: ר' עקיב' איקלע לגינזק בעו מיניה מתענין לשעות או אין מתענין לשעות. קנקנין של גוים אסורין או מותרין. במה שימש משה. כל שבעת ימי המלואים. לא הוה בידיה. אתא שאיל בי מדרשא. אמרו ליה הילכתא מתענין לשעות. וקנקנין של גוים לאחר שנים עשר חדש מותרין. ובמה שימש משה כל שבעת ימי המילואים. בחלוק לבן שאין בו אימרא. ת':
אמר רב יחיד שקיבל עליו תענית. אמר רבה בר שילא לימ' הכי. אהא למחר בתענית יחיד. יהי רצון שתהא תפילתי ביום תעניתי מקובלת. ר"ח. וקיימא לן כשמואל דאמר כל תענית שלא קיבלה עליו אינו מועיל לו. וצריך לקבלה בתפילת המנחה דווקא. דהא איפליג עלה פ"ק דתענית רב אמר מקבלה במנחה. ושמואל אמר בתפילת המנחה. כלומר צריך להיות כולל אילו הדברים בשומע תפילה. אמר רב יוסף כוותיה דשמואל מסתברא. דתנן ייסר עצמו בצלו. מאי ייסר. יאסר. כלומר מקודם מקבל עליו בתפילתו תענית ונמצא אוסר עצמו באכילה ושתייה בקבלת תענית בתפילתו. פר"ח. דאי לא חיישינן שמא תענית ציבור קיבל עליו. ואסור בנעילת הסנדל וכו'. ואסקינ' רבנן דבי רב אשי באילו התעניות השנויות במשנתינו הוו מסיימי מסנייהו כי אורחייהו ואתי לבי תעניתא. סברי לה כשמואל דאמר אין תענית ציבור בבבל אלא בתשעה באב בלבד: וכן הלכה: והילכך בתפילת המנחה דווקא מקבלה. ולא קודם לכן שלא בשעת תפילה. ובשומע תפילה. ולא בשאר ברכות. דקיימא לן שואל אדם צרכיו בשומע תפילה. וכך יאמר הריני למחר כו'. ותרציני כי אתה שומע תפילות עמך ישראל ברחמים בא"י שומע תפילה: ע"כ ת':
תנו רבנן עד מתי אוכל ושותה. עד שיעלה עמוד השחר. ר' אליעזר אומר עד קרות הגבר. אמר רבא לא שנו אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל. איתיביה אביי ישן ועומד הרי זה אוכל. התם שלא סילק איכא דאמרי התם במתנמנם. היכי דמי מתנמנם. אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר. כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר: ת'. ובירושלמי אמרינן ישן ועומד אסור. לא שנו אלא שלא התנה אבל התנה מותר. פר"ח. קיימא לן דלגבי תענית דאכיל בלילייא ומפסיק אם גמר וסילק לא יאכל. אבל אם סילק ודעתו עוד לאכל אעפ"י שישן עומד ואוכל. אבל בתענית שפוסק בו מבעוד יום א' אעפ"י שפסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש. כי הא דאמרי' באגדת איכה. ר' יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערובת צומא רבא. אתא ריש כנישתא לזמוניה. א"ל כבר אבלי ופסקי לי א"ל אשגח עלאי דלא לימרו אינשי ההוא ר' לא אשגח עלוי. אזל עימיה. ובסיפא אמרין. אכל מן כל עיגול חד פתית. ואכל (מין) [מן] כל תבשיל חד פס. ושת מן כל כוס וכוס חד כוס. ש"מ. דאע'ג דפסיק אכיל. ולעניין משתייא מיא היכא דאית ליה למיכל אית ליה למשתי: כן כתב ר"ח. וכן פסק רב האיי גאון זצוק'ל: ע"כ ת':
אמר רב יהודה לוה אדם תעניתו ופורע. כי אמריתה קמיה דשמואל. אמר לי פשיטא. לא יהא אלא נדר נדר מי לא ישלם ואזיל: רבי יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אשי. אמרו ליה ליטעום מר מידי אמר להו בתעניתא יתיבנא. לוזיף מר וליפרע. לא סבר לה מר להא דאמר רב יהודה לוה אדם תעניתו ופורע. אמר להו תענית חלום הוא. דאמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גורייא אמר רב יפה תענית לחלום כאש בנעורת. אמר רב חסדא ובו ביום. רב יוסף ואפילו בשבת: בעא מיניה אשיאן תנא דבי רב מרב מי ששרוי בתענית מהו שיטעום. אכילה קביל עילויה והא לא קאכיל. או דילמא הנאה קביל עילויה. והא קא מיתהני. א"ל טועם ואין בכך כלום: תניא נמי הכי מטעמת אינה צריכה ברכה. שרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. ועד כמה. עד רביעתא. ר' אמי ור' (יוסי) [אסי] טעמי עד רביעתא. ת'. פי' טועמים בפיהם. דכתיב וחיך יטעם לאכול. ומשליך מפיו ואינו בולע כלום. שאם שתה כדי רביעית היינו מלא לוגמיו. ונמצא שתה והפסיד תעניתו. ת': אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודרש יחיד שקיבל עליו תענית מתפלל תפילת תענית. והיכן אומרה בין גואל לרופא. מתקיף לה רב יצחק וכי יחיד קובע ברכה לעצמו. אלא אמר רב יצחק בשומע תפילה. וכן אמר רב ששת בשומע תפילה. ואי אשתלי ולא אזכר. אומרה קמי יהיו לרצון אמרי פי. ומי שיושב בתענית בשבת או ביום טוב שאין בו שומע תפילה כך אומרה ביהיו לרצון אמרי פי: וציבור שיושבין בתענית ושליח ציבור לא נתענה יורידו לפני התיבה מי שנתענה שיאמר ענינו באמת. אבל מי שלא נתענה. אי אפשר לומר ענינו: רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי. רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ומתכפר לו ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו עכשיו ישבתי היום בתענית ונתמעט חלבי ודמי [יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי] שנתמעט כקרבן מונח על גבי המזבח ותרציני: והכי אמר רבינו נתן שאין מנהג אצלינו לומר שלש (עשה) [עשרה] מדות בתפילתו לבדו אלא בציבור. ולוואי כשהציבור מתפללין ביום תענית ועושין צדקה ומבקשין רחמים ומכוונין לבם לאביהם שבשמים. הק' מרחם עליהם ואין מואס תפילתם ועונה אותם. שנאמר הן אל כביר לא ימאס. וכרת הק' ברית עם משה ועם אבותינו שאין תפילתם חוזרת ריקם. שנאמר הנה אנכי כרת ברית: לפיכך אין אומרין אותו אלא בציבור: א"ר אלעזר גדולה תענית יותר מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו:
תנו רבנן אדם שיש בו עבירה ואינה רוצה לחזור בו ומתוודה למה הוא דומה למי שתופס שרץ בידו ואפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זורקו מידו עלתה לו. שנאמר ומודה ועוזב ירוחם: ואומר נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים. אמר רב זוטרא בר טובייה אמר רב מאי דכתיב היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. זה שליח ציבור היורד לפני התיבה שאינו הגון: תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע רננות ולא נענה. ירד ר' עקיבא אחריו. ואמר אבינו מלכינו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכינו רחם עלינו ונענה. כסבורין העם לומר שזה גדול מזה. יצתה בת קול ואמרה לא שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו:
וכשמעבירין לפני התיבה מעבירין אדם הגן הראוי להתפלל ולהתענות. כדתנן גבי תענית של בצורת. עמדו בתפילה מעבירין לפני התיבה זקן ורגיל שיש לו בנים וביתו ריקם כדי שיהא לבו שלם בתפילה: תנו רבנן אעפ"י שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא רגיל. ר' יהודה אומר שיטפל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקם זקן ופירקו נאה שפל ברך ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב ובקי לקרות בתורה בנביאים ובכתובים. ולשנות במשנה ובמדרש בהלכות ואגדות ובקי בכל הברכות כולם. ואמרי' מיטפל ואין לו היינו ביתו ריקם. אמר רב חסדא מאי ביתו ריקם מן העבירה. ומאי פירקו נאה. אמר אביי שלא יצא עליו שם רע בילדותו. שנאמר היתה נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב זה שליח ציבור היורד לפני התיבה שאינו הגון: ושאילו מקמי ריש מתיבתא שליח ציבור שמרננים עליו דברים רעים מהו להוציאו ולהכניס אחר תחתיו. מי שמרצה בין ישראל לאביהם שבשמים הלא צריך להיות צדיק וישר ונקי מכל דופי. ואם אינו כבר אמרו חכמים היתה לי נחלתי וגו'. כו'. זה שליח ציבור היורד לפני התיבה שאינו הגון. סתמא אפילו בחול ואפילו בלא תענית. וכל שכן בראש השנה וביום הכיפורים וביום תענית שצריך להרבות ברחמים. וצריך להיות כמו ששנינו ר' יהודה אומר מטפל ואין לו כו'. ושלא יצא עליו שם רע בילדותו. השתא כל כך אנו צריכין אפילו מילדותו. מרננין עליו לא כל שכן שמסלקין אותו: ובשביל שליח ציבור סומא שדרו. סומא כשר הוא. ואין מסלקין אותו בזמן שמעשיו מתוקנין: ולומר סליחות כך ראוי כשמגיע שליח ציבור לחנון המרבה לסלוח אינו חותם. אלא מתחיל בסליחות. ובהתחלת סליחות הרבה מנהגים יש. כי יש שמתחילין כי על רחמיך הרבים. ויש שמתחילין בפסוקי ריצוי וסליחה. ויש שמתחילין לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך. ויש שמתחילין שומע תפילה:
תענית של צום הרביעי י"ז בתמוז. צום החמישי. תשעה באב. צום השביעי. ג' בתשרי. צום העשירי. עשרה בטבת. כל התעניות אין קורין בהן אלא בויחל משה בין בשחרית בין במנחה. ובכולן אין מפטירין בשחרית. חוץ משחרית של ט' באב שקורין כי תוליד בנים. ומפטיר באסף אסיפם: וכן מנהג בשתי ישיבות: וכל תעניות שגוזרין ציבור בין בשני ובחמשי בין באחד בשבת בין בשלישי ורביעי קורין ויחל בין בשחרית בין במנחה. ובכולן יש בהן נשיאות כפים במנחה: חוץ מיום הכיפורים שתחת מנחה נושאין כפיהם בנעילה. וכן מנהג בשתי ישיבות: ת'. ודבר זה אינו מפורש בהדיא במסכת סופרים דלשם מפרש ויחל. ולא חילק בין שחרית למנחה. אבל יש לו להוכיח מפ' בני העיר דאנן לית לן למימר ויחל אלא במנחה. דאמרינן בשלהי פ' [בני העיר] תנן לכל מפסיקין לראשי חדשים לחנוכה ופורים לתעניות ולמעמדות ויום הכיפורים. ופריך ובתעניות למה לי הפסקה. ליקרי מצפרא בעיניינא דיומא ולמנחתא בתעניתא. אמר רב שישא בריה דרב אידי. מסייע ליה לרב הונא. דאמר מצפרא כינופייא. היכי עבדי. אמר אביי מצפרא לפלגא דיומא מעייני במילי דמתא. כדאיתא התם. ובשלהי פ"ק דתענית: מהכא שמעינן דאי לא מצפרא כינופייא הוה קרינן מצפרא בעינינא דיומא ולמנחתא בתעניתא. א"כ השתא דלית לן כינופייא הוה לן למיקרי בצפרא בעינינא דיומא ולא בויחל. מ"ר: יב"ן: ומיכן סמך הרב ר' בכור שור שלא לקרות בשחרית ויחל אלא בפרשת דיומא: ופי' מצפרא כינופייא. מאספים בני העיר ובודקין ומזהירין. אם יש עבירה בידם ויחדלו כדי לקבל תעניתם ואין פנאי לקרות שחרית בתורה: