ומפני מה סתם ליסטים וכו'. דברי רב אשי שם [בב"ק] דף קי"ד [ע"א] אלא איתמר אסיפא איתמר וכו'. וראיתי להרב לחם משנה שנתעצם להקשות על רבינו דבפרק כ"ד דהלכות כלים פסק כעולא וכרבנן דרבי שמעון, דעורות של גזלן אין מחשבה מטמאתם אלא א"כ נתייאשו הבעלים, ושל גנב מחשבה מטמאתם, ואיך כתב כאן בין במוכס שהוא גזלן בין בליסטים שהוא גנב, שסתם הדבר שלא נתייאשו הבעלים הא סתם גניבה יאוש בעלים היא לרבנן, גם לעיל פרק ה' דין י' גבי נטלו מוכסין את כסותו וכו', וכתב שם, חזקתו שנתייאשו הבעלים, וזה אינו דמוכס גזלן הוא ולא הוי יאוש בעלים, ותו קשה מההיא דגנב וגזלן דתרומתן תרומה ואוקמה לעולא בידוע קני ודברי הכל, ורבינו פרק ד' דתרומות פסק דתרומתם תרומה, ואם היו הבעלים רודפים אחריהם אין תרומתם תרומה, וקשה דהוי דלא כמאן כמו שאיתא בגמרא, גם בהלכות איסורי מזבח פסק דגנב וגזלן שהקריבו קרבן פסול, ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר, וכן הקשה לעיל, ונדחק בתירוץ אלו הקושיות, והיותר תמוה דאוקים ההיא דעורות בגוי שהוא דבר בלתי אפשרי, דאיך נאמין לגוי במחשבתו, הלא אשר פיהם דבר שוא כתיב, וכל הטומאות האמורות בתורה אינן אלא בישראל, ואפילו בטומאה היוצאת מגופן מן התורה היא טהורה, אלא דרז"ל גזרו עליהן שיהיו כזבים לכל דבריהם, כמו שכתב רבינו פרק ב' דמטמאי משכב ומושב דין י', אבל שנאמינוהו במחשבתו זו לא ראינו ולא שמענו.
לכן אבאר הסוגיא לענ"ד, וממילא רווחא שמעתא בע"ה, אמאי דכתב מפני שהבעלים [מתייאשין] מהם, קאמר רב אשי לא שנו וכו', ומתקיף עליה רב יוסף, ומסיק אלא איתמר אסיפא איתמר, המציל מן הגויים ומן הליסטים אם נתייאשו הבעלים אין, סתמא לא, [לא] שנו אלא גויים דדייני בגיתי לא מייאש, אבל ליסטים ישראל כיון דאמרי מימר מייאש ע"כ, נמצא מדסיפא בגויים מכלל דרישא בישראל, ולעולא דקיימא לן כוותיה רישא איירי בידוע ודברי הכל, וסיפא דאיירי בגויים אם ידוע הדבר ברור דמיקרי יאוש, ובסתמא לא מייאש, וההיא דעורות מתוקמא בישראל ובסתמא, דאז מחלקינן בין גזלן לגנב, ומה שכתב רבינו כאן וכל שכן בידוע מתייאש, שהוא הדין היוצא מהרישא דמוקמינן בידוע, הא סתמא בגנב דהיינו ליסטים מתייאש, דדין עורות הידוע מסתמא דליסטים הוי גנב, ובגזלן דהיינו מוכס ישראל לא מייאש, ולכך מוקמינן למתניתין אליבא דעולא בידוע, דהוי מלתא פסיקתא, אבל מסתמא שהוא הדיוק צריכין אנו להשוותו לדינן של רבנן בעורות, דמחלקינן בין גזלן לגנב, והשתא ברישא דמתניתין דהיינו מוכס דמוקמינן לה בידוע הא סתמא לא מתייאש, משום דהוי גזלן ישראל, משא"כ במוכס גוי דאף במסתמא מתייאש, וזהו הדין שהזכיר רבינו לעיל, גבי נטלו מוכסים את חמורו וכו', דאיירי במוכס גוי כדמוכח מבמה דברים אמורים שכתב שם רבינו, וזה הוציאו רבינו מכח דיוקא, דרישא איירי בישראל ובידוע הא בסתמא לא אייאש, וכל זה במוכס ישראל הא במוכס גוי מתייאש אבל בדיוקא דלסטים דהיינו גנב בנטלן וכו', לא שני לן בין ישראל לגוי, כיון דאין ידוע מי הוא, והיינו טעמא דרבינו לעיל לא העתיק אלא מוכס, וכל זה הוא בנטלו ונתנו לו אחרת, דכיון דהוי כמכירה אמרינן דנתייאשו אף בסתם, משא"כ המציל מידם דיודע שזה ודאי גזול אז בין מוכס בין ליסטים אין לן לחלק בין נתייאשו ללא, שזה הוא הדין שכתב רבינו כאן, ונמצאו דברי רבינו שרירין וקיימין, ולאידך קושיות שהקשה הרב לח"מ ז"ל, הלא ידוע מה שכתב הכסף משנה ז"ל להליץ בעד רבינו בההיא דהלכות תרומות, אשר על פי כל האמור יש לנו לומר דבההיא דאיסורי מזבח סמך למה שכתב במקומות אחרים, ועיין להכסף משנה שם.